רע"פ 5010/04 עצאם אבו מרים נ. מדינת ישראל

נגד המבקש, עצאם בן צלאח אבו מרים, הוגש ביום 25.1.04 כתב אישום בו יוחסה לו עבירה של שהיה בלתי חוקית בישראל, לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952. לאחר שהודה בעובדות כתב האישום, הרשיעו בית המשפט, וכאשר טענו הצדדים לעונש ביקשה התביעה להפעיל עונש מאסר על תנאי בן שבעה חודשים, שנגזר למבקש בעבר בעקבות ביצועה של עבירה קודמת מאותו סוג. בית המשפט לא נעתר לבקשת התביעה והאריך את תוקפו של המאסר המותנה בשנתיים נוספות. כמו כן חויב המבקש לחתום על התחייבות להימנע מביצוען של עבירות דומות.

כנגד גזר דינו של בית משפט השלום ערערה המשיבה בפני בית המשפט המחוזי, וזה החליט לקבל את הערעור, הורה על הפעלתו של המאסר על-תנאי, וגזר בתיק הנוכחי 6 חודשי מאסר, מחציתם במצטבר ומחציתם בחופף לעונש המאסר המותנה שהופעל. כמו כן נגזרו למבקש 8 חודשי מאסר על-תנאי. בנמקו את פסק דינו הדגיש בית המשפט המחוזי את המצב הביטחוני הקשה השורר בישראל, מצב המחייב הקפדה יתרה על הוראותיו של חוק הכניסה לישראל, וכן את העובדה כי שיקול זה תקף במיוחד לגבי המבקש, אשר הורשע בעבר בעבירה של הנחת חומרי חבלה בכוונה לגרום למוות, ובגינה נגזרו לו 5 שנות מאסר.

עתה עותר המבקש לקבלתה של רשות ערעור. הוא סבור כי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן משקל יתר לשיקולי ביטחון, תוך זניחתם של נסיבותיו האישיות, ובכך חטא בית המשפט לעקרון האינדיבידואליזציה של הענישה.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, לא מצאתי כי הוכחה עילה לקבלתה. הלכה היא כי רשות ערעור ניתנת במשורה, ורק במקרים בהם מעלה המבקש סוגיה בעלת חשיבות משפטית כללית, החורגת מעניינם של הצדדים. במקרה שלפנינו, מכוון המבקש את השגותיו כנגד חומרת העונש שהושת עליו, ועילה זו כשלעצמה אינה מצדיקה ערעור בגלגול נוסף. יתרה מכך, עיון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מעלה, כי הוא לא התעלם ממצבו של המבקש ונסיבותיו האישיות, אולם לא היה מנוס מכליאתו לנוכח עברו הפלילי, והעובדה כי גם מאסר על תנאי שריחף מעל לראשו לא הרתיעו מלשוב ולבצע עבירות.

הבקשה נדחית.