רע"פ 5029/09מיכאל מרן נ. מדינת ישראל

1.

במהלך עבודתו כזבן בתחנה המרכזית החדשה בתל-אביב, מכר המבקש כדורי ויאגרה מזויפים תוך הפרתם של סימני מסחר רשומים, ובלא לדרוש מרוכשי הכדורים להציג בפניו מרשם רפואי. בעקבות כך הוגש נגדו כתב אישום שייחס לו עבירות של מכירה, הפצה והחזקה של טובין שסומנו בלא רשות בעל הסימן, לפי סעיפים 60(א)(3)-(4) לפקודת סימני המסחר [נוסח חדש], התשל"ב-1972; שיווק תכשיר שלא באמצעות בית-מרקחת, בית מסחר לתרופות או מוסד מוכר, לפי סעיף 47ב לפקודת הרוקחים [נוסח חדש], התשמ"א-1981; ומכירת תרופה בדרך רשלנית שיש בה כדי לסכן חיי אדם או לגרום לו לחבלה, לפי סעיף 338(8) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

2.

בית-משפט השלום בתל-אביב-יפו הרשיע את המבקש, על פי הודאתו, בעבירה שיוחסה לו לפי פקודת הרוקחים, וזיכה אותו משאר העבירות משהגיע למסקנה כי לא הוכח בהן היסוד הנפשי הנדרש. בעקבות ההרשעה נדון המבקש לארבעה חודשים מאסר על-תנאי וקנס בסך 1,000 ש"ח.

3.

ערעור שהגיש המבקש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו נדחה, ומנגד, התקבל ערעור המשיבה והמבקש הורשע בעבירות האחרות שיוחסו לו. בית-המשפט קבע, כי היסוד הנפשי הנדרש בעבירות אלה התקיים, מאחר והמבקש לפחות חשד בדבר היות הכדורים מזויפים, ולא פעל כדי לסלק חשד זה. בעקבות כך הוחזר הדיון לבית-משפט השלום לצורך גזירת העונש, והפעם נדון המבקש ל-6 חודשים מאסר על תנאי וקנס בסך 5,000 ש"ח. ערעור ששבה והגישה המשיבה כנגד העונש, התקבל, ולגזר הדין הוספו חודשיים מאסר בדרך של עבודות שירות, והקנס הועמד על סכום של 8,000 ש"ח.

4.

בבקשה שבפני עותר המבקש לקבלתה של רשות לערער. נטען, כי המשיבה לא פירטה בכתב האישום מהו היסוד הנפשי המיוחס לו בעבירות לפי פקודת סימני המסחר; ערכאת הערעור העבירה אליו את הנטל להוכיח כי הוא חף מפשע, בניגוד לכלל הנוהג במשפט הפלילי; בית המשפט המחוזי התערב בלא הצדקה בממצאים שבעובדה ומהימנות שנקבעו בערכאת הדיון; לא הוכח כי בכדורים שמכר היה כדי לסכן חיי אדם, ועל כן לא ניתן היה להרשיעו בעבירה לפי סעיף 338(8) לחוק העונשין. בנוסף, טען המבקש כנגד העונש שהושת עליו.

5.

דין הבקשה להידחות. הלכה היא, כי רשות ערעור ניתנת במשורה באשר היא יוחדה למקרים בהם מתעוררת סוגיה משפטית כללית לה עשויה להיות השלכה על ציבור גדול של מתדיינים ( ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינו של המבקש אינו נמנה על אלה, באשר מדובר ביישום כללי משפט ידועים על נסיבות פרטניות. באשר לטענה בדבר ניסוחו של כתב האישום אוסיף, כי סעיף 85 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, אינו דורש לפרט בכתב האישום את היסוד הנפשי לעבירה, אלא רק את העובדות וסעיפי החיקוק הנדרשים, וכך נעשה בעניינו של המבקש. באשר ליסוד הכוונה - עניין זה נבחן בהרחבה על ידי ערכאת הערעור, ולא מצאתי כי היא נתפסה לתוצאה שגויה.

באשר לטענה בדבר התערבותה של ערכאת הערעור בממצאיה של הערכאה הדיונית אוסיף, כי על פי ההלכה הנוהגת מוסמך בית משפט שלערעור לעשות זאת מקום שמתברר כי ערכאת הדיון לא נתנה משקל הולם לחלק מהראיות שהובאו בפניה. במקרה זה, מצא בית המשפט המחוזי כי לא היתה התייחסות לחלקים מעדות המבקש, מהם ניתן היה להסיק את קיומו של היסוד הנפשי לעבירות. מסקנה דומה הסיקה ערכאת הערעור גם בנוגע ליסודות העבירה הקבועה בסעיף 338(8) לחוק העונשין, ובתוך כך התייחסה, וגם בכך איני מוצא פגם, אל יסוד הסכנה המובן כמעט מאליו, במכר תרופות הדורשות מרשם רפואי בלא מרשם.

טענותיו של המבקש באשר לחומרת עונשו אף הן לא תוכלנה לשמש בידו לקבלתה של רשות לערער. כידוע, חומרת העונש, כשלעצמה, אינה מקימה עילה לקיומו של ערעור שני, (רע"פ 10231/03 קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(1) 646 (2003)), ואף שלהלכה זו נקבעו חריגים, לא מצאתי כי עניינו של המבקש נמנה עמם. כך או כך, העונש שהושת על המבקש אינו חמור כלל ועיקר, ועל כן אין מקום להקל בו עוד.

אי-לכך, הבקשה נדחית, ועִמה נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע העונש.