פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
5038/12
לפני:
כבוד השופט א' שהם
המבקש:
אביחי בובליל
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בע"פ 36781-01-12 מיום 18.6.2012 שניתן על-ידי
כב'
השופטים ד' ברלינר; ג' קרא; מ'
סוקולוב
בשם המבקש:
עו"ד אדוה אלאב
החלטה
1.
לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (מפי כב' השופטים
ד' ברלינר, ג' קרא, ומ' סוקולוב ) בע"פ 36781-01-12, מיום 18.06.12. בפסק הדין דחה בית המשפט את ערעורו של המבקש על הכרעת דינו של בית משפט השלום בתל אביב (מפי כב' השופט מ' לנדמן) בת"פ 53119-11-00, וקיבל את הערעור על גזר הדין שהושת עליו, בהפחיתו ששה חודשים מעונש המאסר בפועל, שהוטל על המבקש בבית משפט השלום בתל אביב.
בד בבד עם הגשת בקשת רשות הערעור, הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר בפועל, שתחילתו ביום 09.07.2012.
כתב האישום והתשובה לו
2.
נגד המבקש הוגש כתב אישום מתוקן, במסגרתו הואשם יחד עם שלושה נאשמים נוספים בעבירות של תקיפה חבלנית על-ידי שניים או יותר, לפי סעיף 382(א) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן:" החוק ") ופציעה כשהעבריין מזויין, לפי סעיפים 334 ו- 335(1) לחוק.
3.
עפ"י הנטען בכתב האישום, ביום 19.11.10, שעה 22:20 או בסמוך לכך, חגגו המתלונן ובני משפחתו " שבת חתן " בדירה בבני ברק. בסיום האירוע, יצאו החוגגים לרחוב, ואז הושלך לעברם, ממרפסת דירה שכורה, בה מחזיקים המבקש ונאשם נוסף (להלן:" הדירה השכורה "), בקבוק זכוכית שהכיל משקה חריף, אשר התנפץ בסמוך למקום עמידתם. באותה עת שהו בדירה המבקש, יתר הנאשמים, ואנשים נוספים שזהותם ומספרם אינם ידועים.
בהמשך, משאם הכלה צעקה לעבר דירת המבקש מדוע הם עושים זאת, וטענה כי " זה מסוכן ", ירדו הנאשמים, כולל המבקש, וכן אנשים נוספים ששהו בדירה, לרחוב, כשהם מצוידים בדברי זכוכית, סכינים ואלות. החבורה החלה לתקוף בצוותא את החוגגים, שניסו להגן על עצמם, במכות ובאגרופים, וכן פצעה אותם באמצעות הכלים שהיו ברשותם. בעקבות המעשים, נגרמו לחלק מחוגגים חתכים בחלקי גופם השונים,
ולאחד מהם נגרמה פציעה, שחייבה ניתוח בהרדמה כללית וכן שבר פתוח באמה.
4.
בתשובתו לכתב האישום טען המבקש כי נכח בדירה השכורה וירד ממנה, לאחר ששמע את דבר המהומה, אך הוא לא נטל בה חלק.
פסק דינו של בית משפט השלום
5.
בהכרעת הדין, קבע בית המשפט השלום, כי יש ליתן משקל לשתי עדויות שנשמעו לפניו. האחת, גרסת הכלה, כפי שעלתה עוד במסגרת מסדר הזיהוי, לפיה, בזמן האירוע, המבקש " הסתובב ממקום למקום ", וזאת בניגוד לטענתו, כי עמד בצד כצופה בלבד. השניה, עדות אם הכלה, אשר זיהתה את המבקש במסדר זיהוי כ" מי שהיה בתגרה והרביץ ". לאור דברים נוספים שמסרה אם הכלה קבע בית משפט כי לעדותה יש " חשיבות ..כנדבך בבנית הפאזל, למרות שעל עדותה בלבד לא הייתי מבסס ממצא מרשיע " (סעיף 47 להכרעת הדין).
סיכומו של דבר, קבע בית משפט השלום כי העדויות שנשמעו לפניו לא הוסיפו רבות על החלק השנוי במחלוקת, והוא מעשיו של המבקש, מעבר לנוכחותו באירוע. עם זאת, קבע בית המשפט כי די בכך שהמבקש ירד מהדירה השכורה יחד עם " עדת תוקפים חמושים בכלי זין " וכן שהה במקום בעת האירוע כדי ש" נטל ההבהרה " לנסיבות התנהגותו יעבור לכתפי המבקש. ואולם, שתיקת המבקש במשטרה, חוסר מהימנות גרסתו בבית המשפט, ונסיבות מעצרו, הובילו את בית משפט השלום לקבוע, כי המבקש לא עמד בנטל ההבהרה האמור, ועל כך יש להרשיעו בעבירות המיוחסות לו.
6.
יצויין, כי המבקש נעצר כשהוא שוכב על גג הבניין, ומסתתר מהשוטרים שהגיעו למקום, כארבע שעות לאחר שהסתיים האירוע. בית המשפט קבע כי הסתתרותו על הגג בתנאים לא נוחים משך זמן כה רב, וזאת על מנת לחמוק מהמשטרה, שארבה למטה וחיפשה מעורבים נוספים באירוע, נבעה " מטיב מעורבותו באירוע ומתחושת האשם, ולא מחשש הרדיפה על לא עוול בכפו ". עוד הובהר, כי המבקש נעצר, כשאת מצחו עיטרה שריטה, וכתמי דם טריים נצפו לאורך פניו, ולכיוון אוזנו. טענתו בעדות, כי נפצע מקורות עץ, כשעלה לגג הבניין, נסתרה על-ידי הנאשם האחר שהיה עימו על הגג, וטען כי המבקש לא היה פצוע כשעלה על הגג, והוא נפצע רק כשהורד ממנו על-ידי השוטרים.
7.
לאור זאת, שוכנע בית משפט השלום, מעבר לכל ספק סביר, כי המבקש היה חלק מהתוקפים באירוע, וביצע, בצוותא עם יתר הנאשמים, את העבירות שיוחסו לו, ולא היה רק צופה מהצד, כפי שטען.
8.
במסגרת גזר הדין, שקל בית המשפט את חומרת מעשי הנאשמים, ובכללם המבקש, השייכים לסוג העבירות של אלימות סתמית " כאשר כל חטאו של הקורבן הוא בעצם היותו מקום ובזמן בקרבת הנאשמים שמסיבה כלשהי מצאו 'לבלות את זמנם לפרוק את זעמם על אותו קורבן' ". כמו כן, נתן בית המשפט את דעתו לעובדה, כי לכל הנאשמים עבר פלילי משמעותי, לרבות בעבירות אלימות, וכי כל אחד מהם, לרבות המבקש, ריצה בעבר עונש מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח. מעל ראשו של המבקש ונאשם נוסף, גם מרחף עונש מאסר מותנה.
9.
בית משפט השלום לא סבר, כי יש מקום להשית עונש שונה על הנאשמים- השותפים, בהתאם לחלקו של כל אחד מהם באירוע, משום שהאבחנה בין מעשי המסייע, למבצע בצוותא, בנסיבות דנן הינה שולית. זאת, לאור העובדה כי מעשה האלימות לא היה מבוצע על-ידי אחד מהם, אלולא חברו אליו כל האחרים. יחד עם זאת, החליט בית המשפט להקל בעונשו של המבקש, משום שעברו הפלילי מתון יותר, ביחס לעברם הפלילי של יתר הנאשמים, ולאור העובדה, שבניגוד ליתר הנאשמים, שהיו עצורים, ותקופת מעצרם תלקח בחשבון בעת גזירת דין, היה המבקש משוחרר בתנאי מעצר בית ואיזוק. מאחר שתנאי מעצר אלו אינם באים לידי ביטוי מובהק בגזר הדין, סבר בית המשפט כי יש להתחשב בהם, בבחינת שיקול לקולא, בעת גזירת דינו של המבקש.
10.
לאור האמור, הוטל על המבקש עונש מאסר בפועל של 48 חודשים (לעומת 54 חודשים אשר הושתו על שני הנאשמים האחרים). כמו כן, הופעל המאסר המותנה, בן שמונת החודשים שהוטל על המבקש בת.פ. 3249/06, כאשר ששה חודשים מתוכו ירוצו במצטבר למאסר שהוטל על המבקש בתיק זה. סך הכל, כך נקבע, ירצה המבקש 54 חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו, מיום 20.11.10 ועד 08.02.2011. בית המשפט הוסיף וגזר על המבקש עונש מאסר מותנה בן עשרה חודשים, והתנאי הוא שתוך שלוש שנים לא יעבור עבירת אלימות נגד הגוף, למעט איומים.
הערעור לבית המשפט המחוזי
11.
המבקש ערער על הכרעת הדין ועל גזר הדין לבית המשפט המחוזי בתל אביב, וערעורו, לעניין גזר הדין בלבד, התקבל.
12.
בית המשפט המחוזי קבע, כי בית משפט קמא ביסס את הרשעת המבקש על ממצא פוזיטיבי, לפיו המבקש השתתף באירוע, ולא היה בגדר צופה מהצד, ואין מקום להתערב בו. עדויות הכלה ואמה, מיקמו את המבקש בזירת האירוע, כחלק מחבורת התוקפים, אף אם לא עולה מהן ממצא בדבר תקיפת אחד מהחוגגים, על ידו.
בית המשפט המחוזי אישר את מסקנת בית משפט קמא, כי משנקבע כי המבקש ירד עם התוקפים אל הרחוב, עובר אליו הנטל הטקטי להסביר מדוע הצטרף לחבורה, שהיתה בדרכה לתקוף את החוגגים. לאור שתיקת המבקש בעת החקירה ונסיבות מעצרו, לרבות פציעתו שהתגלתה במהלך ביצוע המעצר, קבע בית המשפט, כי הוא לא עמד בנטל שהוטל עליו.
13.
לעניין גזר הדין, החליט בית המשפט המחוזי ליתן משקל לעובדה, כי לא נקבע שהמבקש היה מעורב בתקיפה ספציפית של מי מבין החוגגים, אלא היה חלק מחבורת העבריינים. שיקול זה הנחה את בית המשפט המחוזי להקל בעונשו של נאשם אחר בפרשה, וכך עשה גם בנוגע למבקש. לאור מידת מעורבותו באירוע, וכן לנוכח העובדה כי עברו הפלילי מתון יותר משל הנאשמים האחרים, החליטה ערכאת הערעור לנכות ששה חודשים מעונש המאסר שהוטל עליו, ולהעמידו על 48 חודשי מאסר לריצוי בפועל.
הבקשה
14.
בבקשה שלפניי, הנוגעת להכרעת הדין בלבד, טוענת באת כוחו של המבקש, עו"ד אדוה אלאב, כי בנסיבות דנן, מתעוררות שאלות משפטיות עקרוניות, המצדיקות מתן רשות ערעור. השאלה האחת נוגעת לנסיבות המצדיקות את העברת " נטל ההבהרה " אל כתפי הנאשם, והשאלה השניה, עוסקת בהסתמכות הערכאות השיפוטיות על התנהגות מפלילה של נאשם כראייה נסיבתית, המובילה להרשעתו, מבלי שזו נתמכה בעדויות עדי התביעה. לטענת באת כוח המבקש, חומר הראיות בעניינו של המבקש לא הוכיח, ולו לכאורה, את אשמתו בעבירות שיוחסו לו, ולכן לא ניתן היה להעביר אליו את " נטל ההבהרה ", כפי שנקבע לגביו. כמו כן, הראיות הנסיבתיות במקרה דנן, הנוגעות להתנהגות המבקש, אינן מובילות למסקנה הגיונית אפשרית אחת, ולפיה המבקש השתתף באופן אקטיבי בתקיפת החוגגים. עוד הובהר בבקשה, כי הותרת הרשעתו של המבקש, אשר אינה מבוססת כדבעי, על כנה, מעלה חשש ממשי לעיוות דין, וגם בכך יש כדי להצדיק הענות לבקשה זו.
דיון והכרעה
15.
הלכה מושרשת היא כי רשות לברר את טענות המבקש " בגלגול שלישי " תינתן במשורה, ורק בהתקיים שאלה כללית, בעלת חשיבות חוקתית, ציבורית או משפטית, החורגת מעניינם של הצדדים לבקשה (רע"פ 2564/12 קרני נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 24.06.2012] וכן רע"פ 1416/12 אחוזת הברון נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 24.06.2012]).
16.
בנסיבות דנן, אין מתעוררת, לטעמי, שאלה כאמור. המבקש מלין על האופן בו הערכאות הקודמות יישמו את העקרונות המשפטיים בדבר העברת נטל הראיה בפלילים, ובאשר לשאלת נטל השכנוע, כאשר בפני הערכאה המבררת מצויות ראיות נסיבתיות בלבד. המדובר בטענות הנוגעות לבחינת הממצאים הפרטניים שנקבעו על-ידי הערכאה המבררת, ובשאלה, אם היה בהם די כדי לשכנע את בית משפט השלום, ובעקבותיו את בית משפט המחוזי, כי אשמת המבקש הוכחה מעבר לכל ספק סביר. אין מדובר בסוגיה עקרונית, החורגת מהנסיבות הנוגעות לפרשה הספציפית.
לעניין זה, ראו האמור ברע"פ 3061/12 אפל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 31.05.2012): " כידוע, טענות בדבר טעות בישום הדין במקרה הפרטני, מקומן בערכאת הערעור, ולמעט במקרים חריגים בהם יש מקום מטעמי צדק להתערבותו של בית משפט זה, למבקש זכות לטעון את טענותיו באשר לטיב הדין החל בפני שתי ערכאות בלבד "
אינני סבור, כי יש בהכרעת הדין המנומקת של בית משפט השלום, אשר זכתה לגיבוי מלא של ערכאת הערעור, משום גרימת עוול למבקש, המצדיקה מתן רשות לערער.
17.
למעלה מן הדרוש, אבהיר, כי בניגוד לטענת באת כוח המבקש, וכפי שקבעו שתי הערכאות הקודמות, חומר הראיות שהוצג לפני בית משפט השלום הצדיק את העברת הנטל הטקטי אל כתפיו. מעבר לעובדה, כי המבקש עצמו אישר כי נכח בזמן האירוע, אם כי, לטענתו, עמד כצופה מהצד, קבע בית המשפט, לאור עדות הכלה ואמה, כי המבקש נטל חלק פעיל במהלך הקטטה, אף שלא ניתן לקבוע, מה היה חלקו המדויק בתקיפת החוגגים.
בית משפט השלום, כפי שציין בית המשפט המחוזי, היה זהיר ביותר בבחינת העדויות שלפניו, וביסס את ממצאיו רק על מעט מהעדויות שהוצגו בפניו, ועל חלקים מאותן עדויות. דווקא משום הזהירות שנקט בית המשפט השלום, לא מצא בית המשפט המחוזי טעם להתערב בממצא העובדתי שקבע בית משפט קמא, ובחר ליתן לו את מלוא המשקל.
כאמור, אינני סבור כי נפל פגם בהחלטת בית משפט השלום, ובקביעתו של בית המשפט המחוזי, כי די בעדויות האמורות כדי " לסבך " את המבקש בהשתתפות אקטיבית בתקיפה, ולהעביר אליו, את הנטל הטקטי, להבהיר את התנהגותו.
אשר לאי העמידה בנטל הטקטי, יפים הדברים שנאמרו בע"פ 3873/08 אטיאס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 06.09.2010) :
" כבר נפסק על ידי בית משפט זה, כי מקום שבו הוכחו עובדות המסבכות את הנאשם במעשה העבירה, ויוצרות לכאורה ראייה לחובתו, והנאשם אינו מנסה כלל להמציא הסבר מצידו לעובדות שהוכחו, או שהוא בודה מליבו דברים שאין להם שחר, רשאי בית המשפט, בתנאים מסוימים, לקבוע את אשמת הנאשם. אם לא מצליח הנאשם להרים את הנטל הטקטי ולהטיל ספק סביר בראיות נגדו, אזי מה שהחל כהנחה לכאורית הופך להנחה מוחלטת, דהיינו למציאות התנהגותית או מחשבתית "
18.
יובהר, כי גם לא מצאתי מקום להתערב במסקנת בית משפט קמא, כי המבקש לא עמד בנטל הטקטי שהושת עליו, ובקביעתו,
כי המאשימה הוכיחה, מעבר לכל ספק סביר, את אשמת המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום.
19.
בית משפט קמא מצא חיזוק למעורבות המבקש באירוע התקיפה, כפי שזו עלתה משתי עדויות שנשמעו לפניו, בהחלטתו לשמור על שתיקה בעת חקירתו במשטרה. לעניין זה ציין בית המשפט, כי לשתיקת המבקש ישנו משקל מיוחד, לאור העובדה כי הלה ביקש לשכנע את בית המשפט כי נוכחותו היתה תמימה, במהלך האירוע. עוד הובהר, כי גרסת המבקש בבית המשפט נמצאה בלתי אמינה, ובייחוד נדחתה טענתו, כי לא הכיר את האנשים ששהו בדירתו. בית המשפט קבע, פוזיטיבית, וכך אושר גם על-ידי בית המשפט המחוזי, כי הסתתרות המבקש על גג הבניין, בתנאים לא נוחים ובמשך שעות, מעידה על מעורבותו האקטיבית באירוע, ולא נעשתה מתוך חשש שמא יואשם, על לא עוול בכפו, בהשתתפות בקטטה. בנוסף, פסק בית המשפט, כי הוא דוחה את טענת המבקש כי פציעתו התרחשה בעת העליה לגג, שכן זו סתרה עדות של נאשם אחר, ואף עמדה בניגוד לטענת המבקש במשטרה, כי אינו זוכר את נסיבות פציעתו. בית המשפט המחוזי אף הסיק, כי הפציעה התרחשה במהלך אירוע התקיפה.
20.
לאור זאת, ואף אם תתקבל טענת באת כוח המבקש, כי אין בכוחה של כל ראיה לבדה להוביל למסקנה היחידה בדבר מעורבותו הפעילה של המבקש בתקיפה, הרי שיש בכלל הראיות הנסיבתיות יחדיו, להוביל למסקנה כאמור, וזאת לנוכח הסבריו הבלתי משכנעים של המבקש לראיות אלו, כפי שעלו בפני הערכאה המבררת.
אשר להכרעת דין הניתנת על בסיס ראיות נסיבתיות בלבד, ראוי להפנות לאמור ב ע"פ 6073/11 סגל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.06.2012):
"בפסיקתו של בית משפט זה נקבע לא אחת כי ניתן להרשיע נאשם על בסיס ראיות נסיבתיות, ובלבד שבית המשפט בחן את מכלול
הראיות הנסיבתיות ואת הסבריו של הנאשם במבחני ההיגיון, השכל הישר וניסיון החיים, והגיע למסקנה מרשיעה ברורה והחלטית. בבואו של בית המשפט לקבוע מהי המסקנה העולה מהראיות הנסיבתיות, על בית המשפט מוטלת החובה לבחון האם ניתן להסיק מהראיות הנסיבתיות מסקנה סבירה אחרת שאינה מפלילה, אשר תוביל לזיכויו של הנאשם. רק אם המסקנה ההגיונית היחידה העולה מהראיות הנסיבתיות הינה המסקנה המרשיעה, יש להרשיע. כל ספק סביר חייב, מטבע הדברים, לפעול לזכות הנאשם. לפיכך, כאשר הנאשם מציע הסבר תמים וסביר יש לזכותו מחמת הספק. מנגד, אם ההסבר המוצע על ידי הנאשם הוא מופרך, דמיוני או תיאורטי, אזי אין מקום לזכותו מחמת הספק"
21.
לאור האמור, הנני דוחה את הבקשה למתן רשות ערעור.
בנסיבות אלו, מתייתרת הבקשה בדבר עיכוב ביצוע גזר הדין, ועל המבקש להתייצב לריצוי עונשו, ביום 09.07.2012, שעה 10:00, כפי שנקבע על-ידי בית המשפט המחוזי.
ניתנה
היום, י"ב בתמוז התשע"ב (2.7.2012).
ש ו פ ט