רע"פ 5043/01 סוהיל מדבק נ. מדינת ישראל

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטים ד' ברלינר, ז' המר וי' שטופמן) בע"פ 70125/01, מיום 19.6.01, בו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום (השופטת ד' רייך-שפירא) בת"פ 9501/00, מיום 23.1.01.

1.נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של תקיפת בן זוג לפי סעיפים 380 ו382-(ג) לחוק עונשין, התשל"ז1977-. על פי כתב האישום תקף המבקש את אשתו וגרם לה לחבלות בראשה. ביום 23.1.01 הרשיע בית משפט השלום את המבקש וגזר את דינו ל36- חודשי מאסר מהם 12 חודשים בפועל והיתרה על-תנאי. בהרשעתו, התבסס בית המשפט על מספר עדויות של בני משפחה ושל אחרים, תוך שהוא מכריע בין עדויות סותרות. בית המשפט דחה את גרסתו של המבקש על פיה נחבלה אשתו שלא במזיד. הוא קבע כי גרסתו איננה הגיונית וכי היא מכילה סתירות.

2.על פסק הדין הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי. בערעור טען המבקש כי יש שוני בין תאור העובדות כפי שהופיעו בכתב האישום ובין העובדות כפי שנקבעו בפסק דינו של בית משפט השלום. בעוד שבכתב האישום נאמר כי אשתו של המבקש נפגעה כתוצאה מדחיפה אל הקיר הרי שבפסק הדין נאמר כי היא נחבלה כתוצאה ממהלומות כסא ברזל שספגה מידי בעלה. עוד טען המבקש כי העובדה כי כשנה קודם להגשת כתב האישום הוא הורשע בעבירה דומה בנסיבות דומות לאלה שנקבעו על ידי בית המשפט השלום הובילה אותו לחשוב שהוא מתגונן, בהליך בפני בית משפט השלום, בגין אותה הרשעה. לטענתו, גם בית המשפט לא דק פורתא והרשיע אותו בגין העבירה שבגינה הועמד לדין, והורשע, כשנה קודם לכן.

3.בית המשפט המחוזי דחה את הערעור. בית המשפט המחוזי בחן את עדויות העדים שנמסרו בפני בית משפט השלום כמו גם את כל החומר שהיה מונח בפני בית משפט השלום והגיע למסקנה כי לא נפלה שגגה על ידי בית משפט השלום. הוא קבע כי אין מחלוקת על כך שהמבקש אכן תקף וחבל באשתו. לאור זאת, השאלה כיצד בדיוק עשה זאת, אם באמצעות כסא, אם באמצעות דחיפה, מאבדת מחשיבותה. בית המשפט ציין, כי בחינת חומר הראיות הובילה את בית משפט השלום למסקנה כי המבקש תקף את אשתו באמצעות כסא, עובדה אשר, לכשעצמה וללא קשר להרשעתו הקודמת של המבקש, מבססת את הרשעתו. בית המשפט דחה גם את הערעור לענין העונש וקבע כי לאור הרשעתו הקודמת של המבקש בעבירה דומה אין מקום להורות על הקלה בעונשו.

4.בעקבות פסק דין זה הוגשה הבקשה שלפני. בבקשתו חוזר המבקש על טענותיו שנדונו בפני בית המשפט המחוזי. הוא מצביע על העובדה כי לא היה מיוצג על ידי עורך דין בהליך בפני בית משפט השלום. הוא טוען לסתירות בין הודעת אשתו כפי שנמסרה במשטרה למחרת הארוע לבין עדותה בבית משפט השלום. הוא גם טוען לסתירות בין הודעת בנו כפי שנמסרה במשטרה לבין עדותו בפני בית המשפט. הוא טוען כי העובדה שהורשע בעבירה בנסיבות דומות כשנה קודם להגשת כתב האישום נגדו גרמה לליקוי בהליך במובן המחייב את זיכויו. עוד טוען המבקש כי העובדה שבית המשפט המחוזי בחר לקבל את העדויות שנמסרו בבית משפט השלום מבלי שאיפשר לחקור שוב את העדים פגמה פגיעה מהותית בחשיפת האמת. בכל אלה יש, לטענתו, כדי לחייב מתן רשות ערעור.

5.מנגד מתנגדת המשיבה למתן רשות ערעור. ב"כ המשיבה מציין כי כל טענות המבקש נבחנו ונדחו על ידי בית המשפט המחוזי. היא מצביעה על כך כי המבקש עצמו סירב להצעת בית משפט השלום למנות לו עורך דין. באשר לסתירות שהתגלו בהודעות שמסרה אשתו הרי שהערכאות דלמטה היו מודעות להן, העניקו להן הסבר ואף חילצו מהן את הקביעות העובדתית הנכונות. גם הטענה כי הרשעתו הקודמת של המבקש גרמה לעיוות דין איננה יכולה לעמוד שכן מדובר על הליך אחר, בנסיבות אחרות, שהסתיים זה מכבר. עוד טוען ב"כ המשיבה, כי בפתח ההליך בפני בית משפט השלום הובהר למבקש כי הוא עומד לדין בגין מסכת ארועים אחרת. על בסיס זה מבקשת המשיבה כי תידחה הבקשה.

6.לאחר שעיינתי בחומר שלפני נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. הלכה היא כי אין להעניק רשות ערעור על פסקי דין של בית המשפט המחוזי אשר ישב כערכאת ערעור על פסק דין או החלטה אחרת של בית משפט שלום אלא במשורה. באופן עקרוני, רק מקרים המעוררים שאלות בעלות חשיבות חוקתית, או עניינים שיש בהם החלטות סותרות או חוסר בהירות בפסיקת הערכאות הנמוכות או מקרים המעוררים שאלות חשובות מבחינה משפטית או ציבורית עשויים לבסס עילה למתן רשות ערעור. במקרים בהם החשיבות המשפטית של המקרה איננה חורגת ממישור היחסים של בעלי הדין אין בעקרון מקום להענקת רשות ערעור (ראו: בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ) פ"ד לו(3) 123, 128). המבקש לא הצליח להצביע על כל סוגיה כזו. רובן המכריע של טענותיו נסוב אודות מסקנות עובדתיות של בית משפט השלום, שנתן בסופו של יום אמון בעדויות המתלוננת ובנה ודחה את גרסת ההגנה של המבקש. זאת ועוד, טענותיו בבקשה דנן נדונו ונדחו על ידי בית המשפט המחוזי. הוא הדין באשר לטענות הנוגעות לאופן ניהול ההליך, שגם בעניינן לא מצאתי מקום לאפשר רשות ערעור. גם יתר טענותיו, בדבר עצם הרשעתו ובדבר גזר דינו אינן מבססות עילה למתן רשות ערעור.

הבקשה נדחית, אפוא. המבקש יתייצב לתחילת ריצוי מאסרו ביום א', 5.8.2001, עד השעה 10:00, במזכירות בית המשפט המחוזי בתל-אביב.