רע"פ 506/07 זאכי אלשייך נ. מדינת ישראל

1.

המבקשים הועמדו לדין בבית-משפט השלום בחיפה באשמת בנייה ללא היתר, שימוש במקרקעין ללא היתר וסטייה מתוכנית, עבירות לפי חוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965. נטען כי היתר לבנייתה של תחנת דלק, על קרקע חקלאית שבבעלותו של מבקש 1 – היתר שבהתאם לו נבנתה התחנה והופעלה – ניתן שלא כדין. לאחר דיון פסקה הערכאה הדיונית ( כבוד השופט כ' סעב ) לזכות את המבקשים מהעבירות שיוחסו להם, וזאת עשתה על יסוד הקביעה כי לא עלה בידי המשיבה להוכיח כי ההיתר ניתן בניגוד לתוכנית מתאר תקפה, וכי העובדה שלא ניתן אישורו של המשרד לאיכות הסביבה לבנייה ולשימוש בקרקע, לא פגמה בחוקיות ההיתר.

2.

ערעור, שהגישה המשיבה לבית-המשפט המחוזי בחיפה ( כבוד סגן-הנשיא ש' ברלינר ו השופטים י' גריל ור' סוקול ), התקבל. ערכאת הערעור עמדה על כך שבהיתר הבנייה שנמסר למבקשים בתאריך 21.6.99, צוין כי הוא ניתן בהתאם לאישורה של הוועדה המקומית. ואולם, תנאים שקבעה הוועדה המקומית לתוקפו, ובהם קבלת אישוריהם של מע"צ ושל המשרד לאיכות הסביבה, לא מולאו. משכך, אין לקבוע כי הבנייה נעשתה על יסודו של היתר בנייה כדין.

3.

על יסוד התערבות זו בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית, התקבל, כאמור ערעורה של המדינה. המבקשים הורשעו, ודינם נגזר באופן הבא: על מבקש 1 הוטל קנס בסך 10,000 ש"ח ועל מבקשת 2 – קנס בסך 50,000 ש"ח. עוד חויבו המבקשים, שניהם, לחתום על התחייבות כספית בסך 50,000 ש"ח לבל ישובו ויעברו עבירה מאלו שבהן הורשעו. באשר לבנייה שבוצעה ולשימוש בה, ציווה בית-המשפט המחוזי על הפסקת השימוש ועל הריסת המבנה, ואולם דחה את כניסתו של הצו לתוקף, כדי לאפשר למבקשים להשלים את הליכי הרישוי.

3.

המבקשים ממאנים להשלים עם הכרעתו של בית-המשפט המחוזי, ועל כן הגישו את הבקשה שבפני ליתן להם רשות לערער. את הסוגיות המועלות בבקשתם, המפורטת באריכות יתר, הם מבקשים לעטות לבוש כללי, משל היה בסוגיות אלו כדי להשליך על עניינים נוספים זולת הפרשה המסוימת בה עוסקת הבקשה. כך, נטען כי לוועדה המקומית כלל לא עמדה סמכותה לבטל את היתר הבנייה שניתן, ואף היעדרם של האישורים המ דובר ים לא גרר את בטלותו של ההיתר, ומשכך לא ראוי היה לגרום לבטלות דה-פקטו בדרך של העמדת המבקשים לדין. גם פרק הזמן הממושך, בן שלוש שנים, שחלף מיום שהחלה תחנת הדלק לפעול ועד למועד הגשתו של כתב האישום, שולל לטענת המבקשים את האפשרות להורות על בטלות ההיתר. עוד נטען, כי בכתב האישום לא צוין כלל הפגם אותו ייחס בית-המשפט המחוזי למשיבים, והכוונה היא להיעדרם של אישורים כנדרש. לשונו הכוללנית של כתב האישום "היתר שלא כדין" פגעה, לפי הטענה, בזכויותיהם החוקתיות של המבקשים, באשר היה בה כדי לאפשר את הרשעתם אף על יסודן של עובדות שזכרן לא בא בכתב האישום.

4.

בטענות אלו אין ממש. ראשית, בניגוד לנטען, הן אינן נוגעות אלא לעובדותיה המסוימות של הפרשה דנן, וליבונן אינו דרוש לצורך משפטי כללי. שנית, הלא ברי כי אין עסקינן כלל בביטולו – להלכה או למעשה – של היתר הבנייה שניתן. היפוכו של דבר – ההיתר נותר תקף, וכך גם התנאים הנקובים בו, תנאים שאותם לא השכילו המבקשים למלא. אשר על כן, בדין פסק בית-משפט קמא כי הבנייה במקרקעין והשימוש בהם נעשו בלא היתר כדין, ומשכך צדק גם במסקנתו כי יש להרשיע את המבקשים בעבירות שיוחסו להם.

מטעמים אלה, אני דוחה את הבקשה.