רע"פ 5061/07 חיים חליווה נ. מדינת ישראל

המבקש היה בתקופה הרלוונטית מנהלה של חברת "חדשות כוכב הצפון בע"מ" (להלן: החברה ). כנגד המבקש הוגש לבית משפט השלום בטבריה כתב אישום (ת.פ. 1206/02), המייחס לו עבירות של הנפקת תלושי שכר של החברה (להלן: תלושי השכר ) לתאריכים 30.4.2000 – 1.6.1999 (להלן: תקופת העבודה הפיקטיבית ) לגרושתו, שהואשמה אף היא עמו בכתב אישום (להלן: הנאשמת ), אף שהאחרונה לא עבדה בחברה בתקופה הרלוונטית. עוד הואשם המבקש כי הנפיק לנאשמת "אישור המעביד על השכר" (להלן: האישור ), אשר במסגרתו אושרה העובדה הכוזבת, לפיה כביכול עבדה הנאשמת בחברה בתקופת העבודה הפיקטיבית.

הנאשמת הגישה למוסד לביטוח לאומי תביעה לדמי אבטלה על בסיס עבודתה כביכול בתקופת העבודה הפיקטיבית.

בית משפט השלום בטבריה (כבוד השופט ד' פורת ) שמע את ראיות התביעה ונוכח הצהרת בא-כוח התביעה, זיכה ביום 16.2.2003 את המבקש והנאשמת מעבירות של זיוף מסמך בכוונה לקבל דבר במרמה ושימוש במסמך מזויף, עבירות אשר יוחסו לשניים בכתב האישום המקורי. עם זאת, באותו השלב, הודיע בית משפט השלום לשניים, כי עליהם להתגונן מפני אשמה לפי סעיף 423 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ), שכן יכול שהם יורשעו בה מכוח סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ ).

כב' השופט ד' פורת פסל עצמו מלדון בהמשך התיק, נוכח הזדקרות טענת ההסתמכות על מי שהיה מיצגו של המבקש בעת הרלוונטית, והתיק הועבר לבית משפט השלום בחיפה בפני כב' השופט ח' שילוני.

לבית משפט השלום בחיפה הגישה המשיבה כתב אישום מתוקן, אשר כלל את העבירה לפי סעיף 423 לחוק העונשין. בית משפט השלום בחיפה (כבוד השופט ח' שילוני ) קבע בדיון שהתקיים בפניו כי לנוכח החלטת כב' השופט ד' פורת, אין מקום להגשת כתב אישום מתוקן, והענין יוכרע לפי הראיות הרלוונטיות. לבסוף נידון התיק בבית משפט השלום בחיפה בפני כב' השופט ר' חרסונסקי.

בית משפט השלום (כב' השופט ר' חרסונסקי ) הרשיע את המבקש בעבירה של ניסיון לקבלת דבר במרמה לפי סעיף 415 ביחד עם סעיף 25 לחוק העונשין. בהכרעת דינו, לא התייחס בית משפט השלום לעבירה לפי סעיף 423 לחוק העונשין.

ביום 11.6.06 גזר בית משפט השלום על המבקש עונש של מאסר על תנאי בן 6 חודשים למשך שנתיים, שלא יעבור עבירה לפי פרק י"א לחוק העונשין, למעט משיכת שיק ללא כיסוי; חתימה על התחייבות להימנע מעבירה זהה למשך שנתיים, ואם תופר ההתחייבות, ישולם סך של 5,000 ₪; וקנס של 3,000 ₪ או 3 חודשי מאסר.

על הכרעת הדין וגזר הדין של בית משפט השלום ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בחיפה (ע"פ 680/06).

בית המשפט המחוזי (כבוד השופטים: י' גריל , – סג"נ , מ' נאמן , – סג"נ ,

ו ב' בר-זיו ) דחה ביום 10.5.2007 את הערעור הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין, ואף הרשיע את המבקש בעבירה נוספת של רישום כוזב במסמכי תאגיד לפי סעיף 423 לחוק העונשין.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בגדרה שב המבקש על טענותיו כפי שהעלה בפני בית המשפט המחוזי.

אשר לשתי העבירות בהן הורשע המבקש , מעלים באי כוחו את טענות ההסתמכות על מסמך שקיבל תוקף של פסק דין בבית משפט לענייני משפחה, ועל חוות דעת שקיבל ממייצגיו. בטענות אלה מתבססים באי כוחו של המבקש על העובדה כי בין המבקש לנאשמת נכרת הסכם ממון הנוגע לגירושיהם ואשר קיבל תוקף של פסק דין בבית המשפט לענייני משפחה בנצרת, ובמסגרת הסכם הממון הוסכם כי אחת הדרכים להעברת סכום התשלום החודשי מהמבקש לנאשמת תהיה בדרך של הוצאת תלושי שכר של החברה לנאשמת. לפיכך, טוענים הם כי אף אם אסור היה למבקש להוציא תלושי שכר למי שלא עבדה בחברה, הרי שהסתמך בפעולתו זו על "פסק הדין" המתיר לו לעשות כן. אשר לעבירה של רישום כתב במסמכי תאגיד , מעלים באי כוחו של המבקש את הטענות הבאות: האחת, לא הוכחה כדבעי הכוונה לרמות, המהווה חלק מהיסוד הנפשי של העבירה.

השניה, למבקש לא ניתנה הזדמנות להתגונן מפני עבירה זו. והשלישית, לא ניתן להרשיע את המבקש בשתי עבירות שונות בגין מעשה זהה.

מנגד, תומך בא כוח המשיבה בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, ומבקש לדחות את בקשת רשות הערעור. אשר לטענות ההסתמכות על "פסק דין", טוען בא כוח המשיבה, כי בית המשפט לענייני משפחה לא התבקש לדון בשאלת אופן התשלומים שבין בני הזוג, וממילא לא בחן ענין זה. הגם שבית המשפט לענייני משפחה נתן תוקף של "פסק דין" להסכם הממון שבין הצדדים, אין בכך כדי לקבוע כי באי-כניסת בית המשפט לענייני משפחה לאותם פרטים מוסכמים, יש כדי לאשר את הפרטים אף במישורי חוק אחרים. אשר להרשעת המבקש בעבירה של רישום כתב במסמכי תאגיד, טוען בא כוח המשיבה כי אין מחלוקת שהנאשמת לא עבדה בחברה בתקופה הרלוונטית, ולטענת המבקש אף מלכתחילה לא היתה כוונה כזו, ולפיכך המבקש ידע כי טענתו המשתקפת מהמסמכים הינה שקרית. עוד לטענת בא כוח המשיבה, לאור סעיף 186 לחסד"פ, לא היתה מניעה להרשיע את המבקש בשתי עבירות בגין מעשה זהה.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (להלן: חניון חיפה )). בענייננו, בקשת רשות הערעור אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו, והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה .

טענת ההסתכמות על "פסק דין"

באי כוח המבקש טוענים כאמור כי המבקש הסתמך על מסמך שקיבל תוקף של "פסק דין" בבית המשפט לענייני משפחה, ועל חוות דעת שקיבל ממיצגיו; שכן, בין המבקש לנאשמת נכרת הסכם ממון, שקיבל תוקף של "פסק דין" בבית המשפט לענייני משפחה בנצרת, ובמסגרתו הוסכם כי אחת הדרכים להעברת סכום התשלום החודשי מהמבקש לנאשמת תהא בדרך של הוצאת תלושי שכר של החברה לנאשמת.

אין בידי לקבל טענה זו. הגם שבית המשפט לענייני משפחה בנצרת נתן תוקף של "פסק דין" להסכם הממון שבין הצדדים, אולם אין הוא דן באופן התשלומים שבין המבקש לנאשמת, וברי, אפוא, כי אין בכך כדי לאשר פרטים אלה. בפני בית המשפט לענייני משפחה אשר אישר את הסכם הממון, לא עלתה ולא אמורה היתה לעלות שאלת חוקיות הדרך המוסכמת בה יועברו התשלומים מהמבקש לנאשמת. כמו כן, המבקש כאמור, הנפיק לנאשמת "אישור המעביד על השכר", אשר במסגרתו הצהיר על עבודת הנאשמת בחברה בתקופת העבודה הפיקטיבית. ברם, על "אישור" זה לא ניתן להסתמך מפסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה בנצרת, שכן בהסכם הממון לא הוזכר ענין זה כלל וכלל.

הרשעת המבקש בעבירה של רישום כתב במסמכי תאגיד

סעיף 216 לחוק סדרך הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982 קובע:

" הרשעה בעבירה שונה

216.בית המשפט רשאי להרשיע נאשם בעבירה שאשמתו בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו, אף אם היא שונה מזו שהורשע בה בערכאה הקודמת, ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן; אולם לא יוטל עליו עונש חמור מזה שאפשר היה להטיל עליו אילו הוכחו העובדות כפי שנטענו בכתב האישום".

רשאית, טוענים באי כוח המבקש, כאמור, כי לא הוכחה כדבעי הכוונה לרמות המהווה חלק מהיסוד הנפשי של העבירה.

טענה זו דינה דחייה.

סעיף 414 לחוק העונשין קובע:

" הגדרות

414. בסימן זה –

'מרמה' – טענת עובדה בענין שבעבר, בהווה או בעתיד, הנטענת בכתב, בעל פה או בהתנהגות, ואשר הטוען אותה יודע שאינה אמת או שאינו מאמין שהיא אמת; ו'לרמות' – להביא אדם במרמה לידי מעשה או מחדל" [ההדגשה הוספה – ס' ג' ].

בענייננו, המבקש ידע כי טענתו – העולה מתלושי השכר ומה"אישור" שהנפיק לנאשמת – אינה אמת, כאמור בסעיף 414 לחוק העונשין. יתרה מכך, מאותו "אישור" שהנפיק המבקש לנאשמת, בו הצהיר על עבודתה בחברה בתקופת העבודה הפיקטיבית, ניתן ללמוד כי מסקנתו של בית המשפט המחוזי – לפיה מעשיו האובייקטיביים של המבקש מלמדים על מטרתו הסובייקטיבית – בדין יסודה.

שנית, טוענים באי כוחו של המבקש כי למבקש לא ניתנה הזדמנות להתגונן מפני עבירה זו.

טענה זו לא אוכל לקבל. שכן, עוד בבית משפט השלום בטבריה (כב' השופט ד' פורת ), הודיע בית המשפט למבקש ולנאשמת כי עליהם להתגונן מפני אשמה לפי סעיף 423 לחוק העונשין, שכן יכול שיורשעו בה מכוח סעיף 184 לחסד"פ. לפיכך, המבקש היה מודע לסיכון זה, ובכך לא נעשתה כל טעות. כך קבע בענין זה בית המשפט המחוזי בפסק-דינו:

"בעניין שלפנינו לא רק שהעובדות אשר מבססות את ההרשעה מפורטות בכתב התביעה אלא שאף סעיף האישום פורט כאשר קבע כב' השופט פורת כי ע5ל המערער להשיב על האשמה גם בגין עבירה לפי סעיף 423 לחוק העונשין, היינו רישום כוזב במסמכי תאגיד. (ראה כאמור החלטתו מיום 16.2.03 עמ' 37 לפרוטוקול). והרי לא תימצא לך הזדמנות סבירה יותר להתגונן בפני אשמה זו, מאשר בעת הדיון, ובמיוחד כאשר בבסיס העבירה לפי סעיף 423 ניצבות אותן עובדות כפי שתוארו בכתב האישום שהוגש כנגד המערער. עובדות אלה מבססות את התשתית העובדתית הדרושה להרשעה, ואין בכך משום פגיעה כלשהי בזכויותיו של המערער".

שלישית , טוענים באי כוח המבקש, כי לא ניתן להרשיע את המבקש בשתי עבירות שונות בגין מעשה זהה.

אף טענה זו דינה להידחות.

סעיף 186 לחסד"פ קובע:

"הרשעה בעבירות אחרות

186.

בית המשפט רשאי להרשיע נאשם בשל כל אחת מן העבירות שאשמתו בהן נתגלתה מן העובדות שהוכחו לפניו, אך לא יענישנו יותר מפעם אחת בשל אותו מעשה" .

מלשון הסעיף הנ"ל עולה, כי לא היתה כל מניעה להרשיע את המבקש בכל אחת מן העבירות שאשמתו נתגלתה בהן.

אשר-על-כן, בקשת רשות הערעור נדחית.