רע"פ 5068/10 עופר יונסוף נ. מדינת ישראל- משרד התעשייה והמסחר

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה (ע"פ 29-09, כבוד השופטים ש' צור,

ו' וירט-ליבנה, ו- ר' רוזנפלד ) מיום 30.5.2010, בו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בירושלים (פ 106/05, כבוד השופטת ד' פרוז'נין - נשיאה ).

כנגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של העסקה שלא כדין, לפי סעיפים 2(א)(1) ו-(2) לחוק עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים, התשנ"א-1991) (להלן: החוק ). לפי המתואר בכתב האישום, ביום 10.7.2000, במהלך ביקורת שערכו מפקחי משרד העבודה, נמצאו באתר בניה בבעלות המבקש ארבעה עובדים, שאינם אזרחים ישראלים, שביצעו עבודות בניה מבלי שהיה להם היתר לעבוד במקום.

ביום 23.11.2008 הרשיע בית הדין האזורי את המבקש בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום וביום 8.1.2009 גזר עליו עונש של קנס בסך 65,000 ש"ח וכן התחייבות למשך שלוש שנים על סך של 25,000 ש"ח להימנע מלעבור עבירה לפי סעיף 2(א) לחוק. בהכרעת דינו קבע בית הדין כי בחינה מהותית של ההתקשרות בין המבקש לבין קבלן המשנה ובינו לבין העובדים מעלה כי יש לראות במבקש כמעבידם של העובדים. לענין היסוד הנפשי של העבירה קבע בית הדין כי המבקש כלל לא בירר האם יש לעובדים אישורים לעבוד בארץ והתנהגותו זו הינה בגדר "עצימת עיניים" אשר יש בה בכדי לספק את היסוד הנפשי הנדרש.

על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה ערער המבקש לבית הדין הארצי, אשר דחה את הערעור. לענין היסוד העובדתי קבע בית הדין כי תכלית החוק מחייבת במקרה זה לראות במבקש כמעביד וזאת בין היתר, כיוון שהוא לא הצליח לסתור את החזקה הקובעת כי אדם ייחשב כמעביד של עובדים אשר נמצאים בתחום הנכס שבבעלותו ומבצעים בו עבודות עבורו. לענין היסוד הנפשי קבע בית הדין כי היסוד הנפשי הנדרש להרשעה לפי סעיף 2 לחוק הוא מודעות, אשר מתקיימת גם במקרה של "עצימת עיניים", כפי שאירע בענייננו. לענין גזר הדין קבע בית הדין כי אין מקום להתערב בעונש שהוטל על המבקש כיוון שהוא מאזן נכונה בין השיקולים הרלבנטיים.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי בגדרה טוען המבקש כי שגה בית הדין הארצי בכך שקבע כי יש לראותו כ"מעביד" לצורך הרשעתו בעבירה שיוחסה לו. לטענתו, מדובר בפרשנות שגויה של החוק ושל הפסיקה הרלבנטית. עוד טוען המבקש, בין היתר, כי שגה בית הדין בכך שייחס לו את המחשבה הפלילית הנדרשת שכן לא ניתן לייחס לו מודעות לכך שהעובדים אינם בעלי היתר עבודה. לחלופין, טוען המבקש כי יש להקל בעונשו לאור נסיבות המקרה.

מנגד, טוענת המשיבה כי מקרה זה אינו מצדיק מתן רשות ערעור לבית משפט זה, ואף לגופו של ענין אין כל ממש בטענות המבקש, העוסקות ברובן בערעור על קביעות עובדתיות של בית הדין האזורי. לטענת המשיבה צדק בית הדין הארצי בכך שקבע כי יש לראות במבקש במקרה זה כמעביד וכל קביעה אחרת תסכל את תכליתו של החוק. בכל הנוגע לחומרת העונש, טוענת המשיבה כי העונש שנגזר על המבקש אינו חמור באופן אשר יש בו כדי להצדיק מתן רשות ערעור.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור בפסקי הדין של הערכאות הקודמות ובתגובת המשיבה, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. בקשה זו אינה

מעוררת כל סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות, והמבקש לא הצביע על עילה, המצדיקה דיון נוסף בסוגיה בפני ערכאה שלישית.

אף לגופו של ענין, דין הבקשה להדחות. הפסיקה קבעה כי כאשר עובדים נמצאים בשטח השייך לבעל מקרקעין "קמה חזקה לפיה לעובדים קיים קשר של יחסי עובד מעביד עם אותו מחזיק במקרקעין, אלא אם יוכח אחרת על ידי המעסיק" (ת.פ. 1018/04 מדינת ישראל נ' ניר עם כהן ירקות אגודה שיתופית חקלאית בע"מ (לא פורסם, 1.1.2007); אושר בע"פ 13/07 ניר עם כהן ירקות אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.9.2009)). בית הדין הארצי, לאחר שבחן את טענות הצדדים, הגיע למסקנה לפיה לא הצליח המבקש לסתור חזקה זו. מסקנה זו מקובלת עלי ולא מצאתי מקום להתערב בה. אציין עוד כי אף לטעמי חזקה זו שנקבעה בפסיקה מתיישבת עם מטרתו של החוק שהיא, בין היתר, למנוע העסקתם של עובדים זרים ללא היתר. אף לענין היסוד הנפשי מקובלת עלי מסקנתו של בית הדין הארצי לפיה המבקש בהתנהלותו "עצם את עיניו" בכך שלא בירר האם לעובדים היה היתר לעבוד בשטחו.

טענות המבקש בענין העונש שהוטל עליו, אף הן דינן להדחות. הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). מקרה זה אינו מקרה חריג המצדיק סטייה מהלכה זו. בית הדין האזורי לקח בחשבון את כלל השיקולים הרלבנטיים וביניהם העובדה כי המבקש לא העסיק את העובדים ישירות וכן הצורך בנקיטת מדיניות ענישה מרתיעה. העונש שהוטל על המבקש הינו עונש ראוי, וזאת אף בהתחשב בסכום הקנס המקסימאלי הקבוע בחוק. לאור האמור לעיל, לא מצאתי מקום להתערב בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה.

סוף דבר הבקשה נדחית.