רע"פ 5091/11 עומר טלעת נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (עפ"ג 17519-09-10, כבוד השופטים א' טל, ל' ברודי וז' בוסתן ) מיום 31.5.2011 בו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בכפר-סבא (ת.פ 2241/08, כבוד השופטת ק' רג'יניאנו ) מיום 6.9.2010. בד בבד, מבקש המבקש עיכוב ביצוע של עונש המאסר בפועל עד להכרעה בבקשה זו.

המבקש הועמד לדין בגין עבירות של

התפרצות בצוותא , גניבה בצוותא, היזק בזדון בצוותא והסעה שלא כדין. לפי הנטען בכתב האישום, בתאריך 2.11.2007, המבקש, ביחד עם אדם נוסף, התפרצו לבית בכוונה לגנוב, נטלו תכשיטים ושברו את סורגי הבית. כמו כן נטען שהמבקש הסיע שוהה בלתי חוקי על מנת שיסייע לו בביצוע הגניבה.

ביום

9.2.2010 הורשע המבקש, על יסוד הודאתו, שניתנה לאחר שחזר בו מכפירתו, בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. ביום 6.9.2010 נגזר עליו עונש של 18 חודשי מאסר בפועל, 10 חודשי מאסר מותנה, פיצוי למתלוננת וקנס. בית משפט השלום הדגיש בגזר הדין, את חומרת העבירה, את תפקידו הדומיננטי של המבקש בביצועה וכן את הדחיות שהוא עצמו גרם במהלך המשפט. יוער כי שירות המבחן, שהגיש תסקיר בעניינו של המבקש, נמנע מלתת המלצה לגביו. במסגרת ערעורו לבית המשפט המחוזי, ביקש המבקש לחזור בו מהודאתו. בית המשפט קבע כי לא הוצגו בפניו נסיבות מיוחדות שיש בהן כדי להצדיק מתן אפשרות לחזרה מהודאה וכי המבקש הודה מרצונו. על כן הוחלט שלא לבחון את הראיות החדשות אותן ביקש להציג. בית המשפט דחה גם את ערעור המבקש על חומרת העונש.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בגדרה טוען המבקש, כי שגה בית המשפט משבחר שלא להתייחס לתצהיר שהובא בפניו כראייה חדשה לכך שהוא למעשה הופלל על ידי המצהיר; ומשלא נתן משקל לעובדה שטענת האליבי שלו מעולם לא נבדקה. הוא מוסיף, כי בכך שבית המשפט מנע ממנו את הבאתן של הראיות הנוספות, הוא סיכל את האפשרות להוכיח כי הודאתו ניתנה מתוך מצוקה נפשית. לבסוף הוא טוען, כי אם לא יאופשר לו לחזור בו מהודאתו הרי שייגרם לו עיוות דין. לעניין העונש, טוען המבקש כי נסיבותיו האישיות, עברו הפלילי שאינו מכביד, חלוף הזמן מאז ביצוע העבירה ואף התקופה הקצרה בה שהה במעצר והתקופה הארוכה בה שהה במעצר בית מצדיקים הקלה בעונשו.

לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, הגעתי למסקנה שדין הבקשה להידחות אף מבלי לקבל את תגובתה המשיבה. זאת מאחר שלא עולה מן הבקשה שלפניי כל סוגיה עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982). טענותיו של המבקש, כולן, עוסקות בשיקול הדעת שהופעל על ידי הערכאות הקודמות, הן בהחלטה שלא לאפשר לו לחזור בו מהודאתו ולא לאפשר לו להציג ראיות חדשות, והן בעניין גזירת העונש. המבקש לא העלה בטיעוניו אף שאלה הדורשת דיון בגלגול שלישי. לעניין העונש, כלל ידוע הוא, כי טענות ביחס לחומרת העונש, אינן מהוות עילה למתן רשות ערעור אלא אם מדובר בסטייה קיצונית ממדיניות הענישה המקובלת (ראו רע"פ 1174/97

רפאלי נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 24.3.1997)). סטייה כזו איננה קיימת במקרה דנן. די בטעמים הללו בלבד, כדי לדחות את הבקשה.

עם זאת יוער, מעבר לנדרש כי לדעתי דין הערעור להידחות אף לגופו. בית המשפט המחוזי נימק ארוכות את החלטתו שלא לאשר את בקשת המבקש לחזרה מהודאה ונימוקים אלו מקובלים עליי. העובדה כי המבקש החליט לחזור בו מהודאתו רק לאחר שניתן גזר הדין בעניינו מחזקת בעיני את מסקנותיו של בית המשפט המחוזי. לעניין העונש, גזרי הדין של הערכאות שקדמו לי, מפורטים ומנומקים היטב. העונש נראה בעיני סביר בנסיבות המקרה. על כן לא מצאתי מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

סוף דבר, הבקשה נדחית. על כן, ממילא מתייתרת הבקשה לעיכוב ביצוע העונש.