רע"פ 5094/12 מוחמד חטיב נ. מדינת ישראל

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופט בן-יוסף) מיום 17.5.12 בתיק עפ"ת 18702-04-12, במסגרתו נדחה ערעור המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה בתל אביב (השופט מלמד), הכרעת הדין מיום 29.2.12 וגזר הדין מיום 29.5.11 בתיק פ"ל 7613-03-11, והושתו עליו העונשים הבאים: פסילת רישיון בפועל למשך 30 חודשים, מאסר ופסילה על תנאי, קנס בסך 1,200 ₪ וחתימה על התחייבות בסך 2,000 ₪ שלא לעבור עבירה של נהיגה בשכרות או נהיגה בפסילה. ההליך עניינו הראיות שעמדו לחובת המבקש לעניין נהיגתו בשכרות.

רקע והליכים

ב.

המבקש הורשע בבית המשפט לתעבורה, לאחר ניהול הוכחות, בכתב אישום המייחס לו שתי עבירות של נהיגה בשכרות (במהלך לילה אחד) ועבירה של נהיגה בקלות ראש. לפי כתב האישום, ביום 26.2.11 בשעות הבוקר המוקדמות (בין חמש לשבע בבוקר) נתפס המבקש פעמיים ולפי בדיקת מכשיר הינשוף נמצא שיכור (היו בדמו 675 מ"ג אלכוהול לליטר באירוע הראשון ו-530 מ"ג אלכוהול לליטר באירוע השני). להשלמת התמונה יצוין, כי המבקש הורשע תחילה על סמך הודאתו בכתב האישום ועונשו נגזר (ביום 29.5.11). ואולם בית המשפט לתעבורה קיבל את בקשתו לחזור בו מהודייתו ולבטל את פסק הדין, וקבע את התיק להוכחות (החלטה מיום 9.10.11).

ג.

המבקש כפר בכתב האישום וטען, בין היתר, טענת אליבי המבוססת על כך שבדו"ח השוטרת שעצרה אותו לבדיקה באירוע הראשון נכתב, כי שוחרר בשעה 6:20; ואילו בדו"ח השוטר שעצר את המבקש באירוע השני נכתב, כי נעצר בשעה 6:05. עוד טען המבקש לסתירה בין תוצאות מכשיר הינשוף לבדיקת מאפייני השכרות, ולפגמים שנפלו בעריכת הבדיקה (למשל אי הקפדה על המתנה של 15 דקות מרגע המעצר לרגע הבדיקה). בית משפט לתעבורה דחה את טענותיו של המבקש וקבע, כי אין בדו"חות השוטרים שערכו את הבדיקות (והעידו בבית המשפט) כדי לבסס טענת אליבי; מדובר בפער זמנים קטן, שייתכן כי נבע מטעות אנוש. הוטעם, כי המבקש לא צלח את כל מבחן מאפייני השכרות באירוע הראשון (נעזר בידיו בעת הליכה בקו ישר), ובין כה וכה אין במבחן זה כדי לסתור את חזקת השכרות על פי דגימת הינשוף. עוד צוין בהקשר זה, כי המבקש הודה בשתיית אלכוהול, וכי השוטרים התרשמו מריח אלכוהול מפיו של המבקש, באופן המחזק את בדיקות הינשוף.

ד.

עוד הוטעם, כי עדותו של המבקש הייתה בלתי אמינה, וכללה סתירות רבות (בין היתר, בהתייחס לזהות עורך בדיקת הינשוף באירוע הראשון; בהודעתו במשטרה, בשימוע שנערך למבקש ובדיון בבית המשפט (מהימים 26.2.11, 27.2.11 ו-29.5.11 בהתאמה) טען המבקש, כי שוטרת היא שערכה את הבדיקה, ואילו בעדותו בחקירה ראשית במשפט טען, כי היה זה שוטר ). בית המשפט לתעבורה דחה את שאר טענות המבקש, הרשיע אותו במיוחס לו בכתב האישום והטיל עליו את העונש המצוין מעלה, שהיה כבד מזה שהושת ב"סיבוב הראשון".

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

ה.

ערעורו של המבקש על פסק הדין לבית המשפט המחוזי נדחה. בית המשפט המחוזי עמד על קביעותיו העובדתיות של בית המשפט לתעבורה וממצאי המהימנות ביחס לעדי התביעה (השוטרים שערכו את הבדיקות) ולמבקש עצמו, וקבע, כי צדק בית המשפט לתעבורה בהכרעתו לעניין טענת האליבי ובדבר שאר טענות המבקש. הוטעם, כי אין מדובר לעניין המועד בטעות היורדת לשורש העניין, וכי בסופו של יום אין הכחשה מצד המבקש לכך שנתפס ונבדק פעמיים על ידי השוטרים. בנוסף דחה בית המשפט המחוזי את טענותיו של המבקש בדבר עונשו וקבע, כי אינו מצדיק את התערבות ערכאת הערעור.

הבקשה

ו.

כלפי פסק דין זה הוגשה הבקשה הנוכחית. טוען המבקש, כי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי נפלו מספר שגיאות. בין היתר, נטען, כי נוכח הראיות הקיימות, שגה בית המשפט המחוזי שעה שדחה את טענת האליבי של המבקש ואת טענותיו של המבקש לעניין סתירות בעדות השוטרים. כן נטען, כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר הותיר את עונשו של המבקש על כנו, נוכח גזר הדין הקל יותר שניתן טרם חזרתו של המבקש מהודייתו. כן נתבקש עיכוב עונש הפסילה שהושת על המבקש.

הכרעה

ז.

לאחר העיון אין בידי להיעתר לבקשה. רשות ערעור בגלגול שלישי נשקלת אך במקרים המעוררים שאלה משפטית או ציבורית חשובה (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 128; רע"פ 6481/95 ימין נגד מדינת ישראל (לא פורסם)). הבקשה שלפנינו אינה מתיימרת לבוא בגדרים אלה; אין היא מעלה לאמיתה כל שאלה החורגת מעניינם הקונקרטי של הצדדים, ועוסקת בקביעת עובדות וממצאי מהימנות, שבודאי אין מקומם ככלל בגלגול שלישי. המבקש טען לעניין סתירות בעדות השוטרים ופגמים בהתנהלותם, אולם לא מצאתי התמודדות עם הרשעתו לגופה והצדקה לעצם מתן רשות הערעור. מבלי להקל בחשיבות העניין למבקש, בית משפט זה אינו יכול לדון כערכאה שלישית באותן טענות שהועלו לאורך כל ההליך המשפטי; שני "ימים דיוניים" – בערכאה הראשונה ובערכאת הערעור – קצב המחוקק ככלל, והחריגים יהיו מעטים.

ח.

עם זאת, גם לגופו של עניין, לא מצאתי פגם בהכרעתו של בית המשפט לתעבורה הן לעניין טענת האליבי והן בדבר שאר הטענות. בית המשפט לתעבורה פעל על פי אותות האמת מהם התרשם לגבי העדים שבפניו והשכל הישר, והכריע בדבר הגרסה האמינה בעיניו (זו של השוטרים לעומת זו של המבקש). הרשעתו של המבקש בבית המשפט לתעבורה התבססה על מכלול הראיות בתיק, ביניהן אמירותיו לעניין שתיית האלכוהול, שנרשמו בתגובתו לדו"ח על ידי השוטרת: "אני אומר לך המכשיר בטוח יוציא אותי שיכור" ו-"תעשי לי טובה תראי אם את יכולה לרשום דו"ח על משהו אחר, הרישיון נהיגה שלי ילך לאיבוד, זו הפרנסה שלי" (עמ' 2 להכרעת הדין בבית משפט השלום). ועוד, בתשובתו לשאלה כמה שתה באותו לילה ענה המבקש: "3 בקבוקי בירה של חצי ליטר, האמת חצי בקבוק וודקה אבל תרשמי רק בירה" (שם). דעת לנבון נקל, כי במצב דברים זה לא מצאתי עילה להתערב בהרשעתו של המבקש.

ט.

כחלק מן המלחמה בתאונות הדרכים ובעבריינות בכבישים, ובמיוחד בעבירות הנהיגה בשכרות, מצווים בתי המשפט לנקוט יד קשה לגבי עבירות אלה ולהחמיר בענישה גם במקומות בהם - חרף זלזולו הבוטה של נאשם בחוק - נגמר האירוע ללא נפגעים בנפש או ברכוש, ויש שיאמרו, בדרך נס. במובן זה העונש שהושת על המבקש איננו חמור. גם את טענתו של המבקש לעניין אי-מיצוי הדין על ידי בית משפט הדן בשנית בעניינו של נאשם (ביחס להלכה הידועה, כי אין בית המשפט שלערעור ממצה את הדין עם נאשם); במקרה דנא , אדרבה, אך הגיוני הוא כי גזר דין המבוסס על הודיה יקל במידה מה עם הנאשם (כפי שעשה בית המשפט לתעבורה בגזר הדין הראשון שניתן), ביחס לגזר דין באותו כתב אישום שניתן לאחר שמיעת הוכחות, שאינו זוכה ל"הנחת הודיה" כמקובל. משבוטל גזר הדין הראשון לבקשתו של המבקש - אין להלום תלונה מצדו על ההחמרה בעונשו. יש להזכיר לענייננו, כי חומרת העונש לכשעצמה אינה מהוה ככלל עילה למתן רשות ערעור (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 7201/97 בשירי נגד מדינת ישראל (לא פורסם)). סוף דבר, אין בידי להיעתר לבקשה, וממילא גם לבקשה לעיכוב ביצועו של העונש.