רע"פ 5096/11 עו"ד אביעד ויסולי נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (עפ"ת 19800-03-11, כבוד השופט כ' סעב ) מיום 2.6.2011, שבמסגרתו נדחה ערעורו של המבקש על פסקי דינו של בית משפט השלום לתעבורה בחדרה (תת"ע 9193-07, כבוד השופטת נ' פלד , (להלן: התיק הראשון )

ו-תת"ע 9105-07, כבוד השופט מ' גינות (להלן: התיק השני )).

בתיק הראשון הוגש כנגד המבקש כתב אישום המייחס לו עבירה של נהיגה ללא רשיון נהיגה תקף . ביום 26.1.2010 הורשע המבקש על פי הודאתו, ונגזר עליו קנס בסך של 250 ש"ח. בתיק השני, הוגש כנגד המבקש כתב אישום בגין שימוש בטלפון נייד שלא באמצעות מיקרופון המותקן ברכב. עיקרי העובדות בכתב האישום הן כי בתאריך 13.2.07 השתמש המבקש בטלפון נייד תוך כדי נהיגה שלא באמצעות מיקרופון המותקן ברכב. למבקש נרשם דו"ח ברירת משפט על סך של 500 ש"ח, אולם הוא בחר להישפט בגין ביצוע העבירה, וכפר בעובדות כתב האישום. במסגרת טיעוניו בפני בית המשפט, טען המבקש כטענה טרומית טענת "כבר נשפטתי" לנוכח הרשעתו בתיק הראשון. לטענתו, מאחר ושתי העבירות בוצעו בה בעת יש לראותן כאחת. בית משפט השלום דחה טענתו זו של המבקש, מאחר וטענת "כבר נשפטתי" דורשת זהות בין יסודות העבירה למעט היסוד הנפשי, ואילו בעניין זה מדובר בשתי עבירות שונות. לאחר שביכר את גרסת השוטר שעצר את המבקש על גרסתו, הרשיע בית המשפט ביום 26.1.2010 את המבקש בעבירה שיוחסה לו וגזר עליו קנס בסך של 500 ש"ח.

על פסק דינו של בית משפט השלום ערער המבקש בפני בית המשפט המחוזי. בערעור, שב וטען המבקש וטען כי נשפט פעמיים בגין אותה העבירה. בית המשפט חזר וקבע כי אין בטענה זו ממש. לגופו של עניין, דחה בית המשפט את בקשת המערער להתערבות בממצאים שקבע בית משפט השלום, בהעדר סיבה המצדיקה התערבות שבעובדה, וכן דחה את ערעורו של המבקש על חומרת העונש.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי. המבקש שב וטוען כי לא ניתן להרשיעו בתיק השני לאחר שכבר הורשע בתיק הראשון. לטענתו, הרשעתו בתיק השני הייתה בגין עבירה של שימוש בטלפון נייד בזמן נהיגה בשילוב הנסיבה של החזקת רישיון לא תקף. בתגובה, טוענת המשיבה כי יש לדחות את הבקשה על הסף, שכן היא אינה מעוררת סוגיה עקרונית ציבורית חדשה שטרם נדונה, ועל כן אינה מצדיקה מתן רשות ערעור. בנוסף, טוענת המשיבה כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור אף לגופה, מאחר ומדובר בשתי עבירות נפרדות בעלות יסודות עובדתיים שונים, שכל המשותף להן הינו רכיב הנהיגה.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, בתגובת המשיבה ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות, נחה דעתי כי דין הבקשה להדחות.

הבקשה שבפניי אינה מעלה כל סוגיה עקרונית ציבורית חדשה שטרם נדונה, ואינה מצדיקה מתן רשות ערעור (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). יתר על כן, אף לגופה אין בבקשה ממש. ההלכה בעניין טענת "כבר נשפטתי" ברורה וקובעת כי זו יכולה לקום רק במקום בו כוללת אחת העבירות את כל רכיבי העבירה השנייה, למעט היסוד הנפשי (ראו ע"פ 132/57 נכט נגד היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד יא(2) 1544 (1957); וכן ע"פ 173/75 מדינת ישראל נגד יהושע בן-ציון פ"מ ל(1) 119, 139 (1975)). יישום הלכה זו על נסיבות המקרה שלפניי מעלה, כי המבקש אינו יכול להעלות טענת "כבר נשפטתי", שכן הוא נשפט בגין שתי עבירות נפרדות ושונות באופיין וביסוד העובדתי הנדרש להן.

אשר על כן הבקשה נדחית.