רע"פ 5103/12 עדינה קלמנוביץ נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (ע"פ 7493-09-11, כבוד השופט י' נועם מיום 9.5.2012).

ביום 25.5.2011 הורשעה המבקשת בבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים בעבירה של חניה במקום חניה מוסדר מבלי לשלם אגרת חניה (ת"פ 2699/2010, כבוד השופטת ת' נמרודי ). בית המשפט קבע כי אין מחלוקת כי המבקשת העמידה את רכבה במקום חניה מוסדר, במקום ובשעה שצוינו בכתב האישום. בית המשפט קבע כי למבקשת מכשיר איזי-פארק אשר הופעל באותן שעות, אך המבקשת לא השאירה את המכשיר ברכב, לא בצמוד לאחד החלונות הקדמיים של הרכב ולא בחזיתו. בית המשפט התייחס לסעיף בחוק העזר העירוני הקובע כי יש להצמיד את כרטיס החנייה לחלון הדלת של הרכב באופן שייראה מבחוץ וקבע כי המבקשת לא פעלה בהתאם להוראות אלה. ביום 14.7.2011 הטיל בית המשפט על המבקשת עונש של קנס בסך של 200 ש"ח.

על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים הגישה המבקשת ערעור לבית המשפט המחוזי, אשר דחה את הערעור. בית המשפט קבע כי לא מצא מקום להתערב בממצאיו העובדתיים של בית המשפט לעניינים מקומיים, כמו גם במסקנותיו המשפטיות. כך, לא התערב בית המשפט בקביעה לפיה לא הוצמד מכשיר האיזי-פארק לחלון הרכב כנדרש בחוק. כמו כן, לא מצא בית המשפט מקום להתערב בקביעה לפיה יש להרשיע את המבקשת אף אם הוכיחה כי המכשיר הופעל בשעות הרלבנטיות, שכן החוק קובע כי על כרטיס החניה להיות מוצמד לחלון הרכב. בית המשפט הוסיף וקבע כי התנאי של הצמדת כרטיס החניה לרכב הוא תנאי חיוני שכן בלעדיו אין לפקחי החנייה אפשרות לדעת האם בוצע התשלום בעבור החניה.

מכאן הבקשה שלפניי. טענתה המרכזית של המבקשת היא כי סעיף החוק הדורש את הצגת כרטיס החנייה אינו תואם את השימוש באמצעי החנייה האלקטרוניים החדשים שבאמצעותם ניתן לשלם בעבור החנייה. לטענתה, השוני בין אמצעי החנייה החדשים לבין האמצעים הישנים שאליהם מתייחס החוק (מדחנים וכרטיסי גירוד), מצדיק מתן רשות ערעור ודיון בפני ערכאה שלישית. לבסוף, טוענת המבקשת כי היא שילמה בעבור החניה, וכי יש לה אישור לכך, ולכן שגו הערכאות הקודמות בכך שהרשיעו אותה בעבירה של אי תשלום בעבור החנייה.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות, וזאת אף מבלי להידרש לתגובת המשיבה.

הלכה היא כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). בענייננו, על אף טענות המבקשת לא שוכנעתי כי מדובר במקרה המצדיק מתן רשות ערעור. המבקשת מתייחסת בבקשתה לתשלום בעבור החנייה באמצעות אמצעים אלקטרוניים כגון מכשיר האיזי-פארק ותוכנת "פנגו". אלא, שאין השניים דומים ולענייננו רלבנטי מכשיר האיזי-פארק בלבד. מכשיר האיזי-פארק הוא מכשיר שנמצא ברכב וכל ייעודו הוא תשלום בעבור החניה. למעשה, אין הבדל מהותי בינו לבין כרטיסיות הנייר מלבד נוחות השימוש. בנוסף, אין מניעה כלשהי להצמיד את מכשיר האיזי-פארק לחלון הרכב או להניחו במקום גלוי כך שהפקחים יוכלו להבחין בו. למעשה, הסתרת המכשיר או אי השארתו ברכב דומה למקרה שבו יקנה הנהג כרטיס חניה מהמכונה המוצבת ברחוב, אך לא יניחו ברכב במקום גלוי. אף באותו מקרה לא יוכל הפקח לדעת שאכן נקנה כרטיס מתאים, ואף לא ניתן לדעת כי הכרטיס שהוצג בדיעבד אכן נקנה על ידי אותו נהג ובעבור אותו רכב. לאור זאת, לא מצאתי במקרה זה מקום להתערב בקביעות העובדתיות של בית המשפט לעניינים מקומיים, דהיינו כי המבקשת לא הניחה את המכשיר במקום גלוי, ואף לא מצאתי מקום להתערב במסקנה המשפטית הנובעת מכך. מסקנתו של בית המשפט המחוזי, לפיה הדרישה הקובעת כי יש להציג את כרטיס החניה היא דרישה הגיונית מקובלת עלי ולא מצאתי מקום להתערב בה. אוסיף, כי בכל הנוגע לתשלום חנייה באמצעות אמצעים חדשניים כדוגמת השירות של חברת "פנגו", מדובר בסוגיה שיש להשאירה לעתיד לבוא, וטוב תעשה הרשות המקומית באם תעדכן את חוק העזר כך שיותאם גם לאמצעים אלה.

אשר על כן, דין הבקשה להידחות.