רע"פ 511/10 ג'אודאת מוחמד אבואלמוהנד נ. מדינת ישראל

1.

המבקש, שנקנס בגין אי חגירת חגורת בטיחות, הגיש בקשה להישפט לאחר שחלף המועד הקבוע בחוק. את השיהוי בהגשת הבקשה הסביר בכך שמשרדו הוצת, ועל כן התקשה לאתר את דו"ח העבירה שנמסר לו. בקשה זו נדחתה על-ידי משטרת ישראל. למעלה ממחצית השנה לאחר זאת עתר המבקש להארכת מועד כדי לאפשר לו להביא את עניינו בפני בית-המשפט השלום, וגם בקשה זו נדחתה נוכח השיהוי הרב בהגשתה.

2.

המבקש ערער על החלטה זו בפני בית-המשפט המחוזי בחיפה, וערעורו נדחה. נקבע, כי הסמכות להאריך את המועד להגשת בקשה מכוח סעיף 230 לחוק סדר-הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, תופעל בצמצום ורק מקום בו קיים נימוק ראוי וטעם ממשי, ואין זה המקרה בעניינו של המבקש, שכן בקשתו הוגשה בשיהוי ניכר וללא טעם המצדיק זאת.

3.

כעת עותר המבקש ליתן לו רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ולכך אין בידי להיעתר. כידוע, הכלל הנוהג הוא כי רשות לקיומו של ערעור שני תינתן אך במקרים חריגים המעוררים שאלה משפטית לה נודעת השלכה כללית על ציבור רחב של מתדיינים. עניינו של המבקש אינו נמנה על אלה, באשר הוא פרטני באופיו. גם לגופם של דברים לא מצאתי בבקשה ממש. המבקש, מסיבותיו השמורות עמו, נמנע מלהגיש את הבקשה להארכת מועד מיד לאחר שנדחתה בקשתו להישפט, ולפיכך אין לו להלין אלא על עצמו.

הבקשה נדחית.