רע"פ 5121/99דני ביטון נ. מדינת ישראל

1.כנגד המבקש הוגש לבית משפט השלום בירושלים כתב אישום המייחס לו עבירה של הטרדה, על-פי סעיף 30 לחוק הבזק, התשמ"ב - 1982, ועבירה של איומים, על-פי סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977. על-פי האמור בכתב האישום, ביום 21.8.95 התקשר המבקש למתלוננים ואיים עליהם כי יפגע בהם. במהלך שיחת טלפון שקיים שוטר מתחנת המשטרה עם המבקש, לאחר שהמתלוננים הגישו תלונה כנגדו במשטרה, שב המבקש ואיים כי יפגע במתלונן.

בית משפט השלום הרשיע את המבקש בעבירה של איומים, וזיכה אותו מפאת הספק מעבירה של הטרדה. בגין עבירת האיומים, השית בית משפט השלום על המערער עונש של ששה חודשי מאסר בפועל וששה חודשי מאסר על תנאי. כן הפעיל בית המשפט בגזר דינו עונש מאסר על תנאי של ששה חודשים שהיה תלוי ועומד כנגד המבקש.

המבקש ערער לבית המשפט המחוזי כנגד גזר דינו של בית משפט השלום. בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור ביחס להפעלת המאסר על תנאי אשר היה תלוי כנגד המבקש, ודחה את הערעור כנגד העונש שהושת עליו בגין ביצוע העבירות בהן הורשע. לבקשת המבקש, עיכב בית המשפט המחוזי את ביצוע גזר הדין למשך 45 ימים מיום מתן גזר הדין, דהיינו - עד ליום 1.8.99.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגיש המבקש את הבקשה למתן רשות ערעור שבפני. יצויין כי המבקש לא התייצב לריצוי גזר דינו במועד, ותחת זאת הגיש ביום 9.8.99 בקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין עד למתן ההחלטה בבקשה לרשות ערעור.

2.דין הבקשה לרשות ערעור להדחות.

רשות להגשת ערעור שני איננה ניתנת כדבר שבשגרה, ועל המבקש להגיש ערעור כאמור להראות כי בקשתו מעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית או נושא אחר שחשיבותו כללית (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור , פ"ד לו(3) 123; רע"פ 5853/96 שמעון יצחק נ' מדינת ישראל , טרם פורסם). טענות שעניינן חומרת העונש שנגזר במקרה ספציפי אינן מהוות בדרך כלל עילה למתן רשות ערעור שני (ראו: רע"פ 5815/96 ג'מיל פלח אלעמלה ואח' נ' מדינת ישראל, טרם פורסם).

בקשתו של המבקש דנן מופנית כנגד העונש אשר הושת עליו בבית משפט השלום, ואשר אושר על ידי בית המשפט המחוזי. הבקשה מושתתת על נימוקים להקלה בעונש, אשר נטענו על ידי המבקש בפני שתי הערכאות קמא ונדחו על ידן. נימוקים אלה אינם מעוררים שאלות בעלות חשיבות מהסוג המהווה עילה למתן רשות לערעור נוסף.

אשר על כן הבקשה לרשות ערעור ולעיכוב ביצוע גזר הדין נדחית.