רע"פ 5129/08 מוחמד אגבאריה נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית משפט השלום בחדרה (פ 2302/05; 2144/06) בגין עבירה של תקיפה סתם של בן זוג, לפי סעיף 382(ב)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), עבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממש, לפי סעיף 380 לחוק העונשין; ושתי עבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש כלפי בן זוג, לפי סעיפים 380 ו-382(ג) לחוק העונשין.

על פי המתואר בכתב האישום בפ 2302/05, ביום 19.6.2004 סמוך לשעה 9:30 בכפר מוסמוס, תקף המבקש את בת זוגתו (להלן: המתלוננת), כך שהכה אותה בידיו ובעט בה ברגליו. כן גרר אותה לשירותים שבביתם, אחז בראשה בחוזקה והכניסו לתוך האסלה שבשירותים. כתוצאה מהתקיפה נגרמו למתלוננת חבלות באוזנה השמאלית, פצע מדמם בשפה התחתונה וסימני חבלה ברגל שמאל.

על פי המתואר בכתב האישום בפ 2144/06, ביום 4.2.2006 סמוך לשעה 16:30, תקף הנאשם את המתלוננת כך שהכה אותה בראשה באמצעות ידיו, סטר לה מספר פעמים, הפילה ארצה, הכה אותה בראשה בצד שמאל ובעט בה ברגלה הימנית. כמו כן דחף הנאשם את המתלוננת אל מחוץ לבית ואמר לה ללכת לבית אביה. המקרה חזר על עצמו ביום 8.2.2006.

ביום 24.12.2007 הרשיע בית משפט השלום (כבוד סגן הנשיא השופט

ס' מוחסן ) את המבקש בעבירות אשר יוחסו לו בכתבי האישום וזאת על בסיס הודאתו.

ביום 30.1.2008 גזר בית המשפט את דינו של המבקש. מחד עמד לנגד עיניו תסקיר שירות המבחן הראשון והמשלים שהוגשו בעניינו ואשר לא נתנו כל המלצה טיפולית לגביו וקבעו כי קיימת אפשרות שאופיו האלים יתפרץ שוב בתוקפנות נוספת כנגד המתלוננת. מאידך התחשב בית המשפט בנסיבותיו האישיות של המבקש והרצון לשמור על חיי הזוגיות בינו לבין המתלוננת. לאור מכלול השיקולים, ובהתחשב בעובדה שהעבירות נעברו בחלקן לפני שלוש וחצי שנים ובחלקן לפני קרוב לשנתיים, בחר בית המשפט שלא למצות את הדין עם המבקש וגזר עליו מאסר בפועל למשך 12 חודשים, מאסר על תנאי של 18 חודשים למשך 3 שנים והתנאי הוא שלא יעבור עבירות של אלימות פיזית או מילולית שעונשה שנתיים מאסר ומעלה, והתחייבות כספית בסך 5,000 ש"ח למשך 3 שנים, מלעבור עבירה בסעיפים בהם הורשע.

על גזר דינו של בית משפט השלום ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בחיפה (ע"פ 3115/08).

בית המשפט המחוזי (כבוד השופטים ר' שפירא , ע' גרשון ו צ' קינן ) דחה את הערעור, בהתייחסו לחומרת העבירות המיוחסות למבקש, לצורך להוקיע את המערער ולהרתיע אותו ורבים אחרים, שטרם הפנימו את חומרת מעשיהם. על כן, לא מצא בית המשפט כל הצדקה להתערבות בגזר דינו של בית משפט השלום, אף שלטעמו נטה לקולא.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בגדרה עותר המבקש בשנית להקלה בעונש שהוטל עליו זאת, בין השאר, לאור נסיבותיו האישיות, עברו הפלילי הנקי מלבד עבירה אחת קודמת, העובדה כי שיקם את יחסיו עם אשתו וכי לא היו תלונות מצידה בשנתיים האחרונות, העובדה כי הכנסתו לכלא תביא להתמוטטות התא המשפחתי שהשתקם במשך השנתיים האלה, והעובדה כי העבירות נעברו מלפני יותר מ-4 שנים. בד בבד עם בקשת רשות הערעור הגיש המבקש גם בקשה לעיכוב ביצוע העונש שהוטל עליו.

דין בקשת רשות הערעור להידחות, וזאת אף מבלי לבקש את תגובת המשיבה.

הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)(להלן: חניון חיפה )). בענייננו, בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה .

זאת ועוד, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש. מסיבות אלו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לדרוש יוער, כי אף לגופו של עניין, דין הבקשה להדחות. המבקש הורשע, על פי הודאתו, בעבירות חמורות מאוד של אלימות במשפחה. למתלוננת נגרם נזק פיזי ונפשי, ואף תסקיר שירות המבחן עמד על כך כי קיימת אפשרות שאופיו האלים של המבקש יתפרץ שוב בתוקפנות נוספת כנגד המתלוננת. לא נעלמו מעניי נסיבותיו האישיות של המבקש, אולם עיון בפסק דינה של ערכאת הערעור מלמד שזו נימקה את מסקנותיה כדבעי, ועל כן אין מקום להתערב בהן.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית בזאת, וממילא מתייתר הדיון בבקשה לעיכוב ביצוע.