רע"פ 5138/08 מור ברנס נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית המשפט לתעבורה בתל-אביב-יפו (ת"ד 12427/05) בגין עבירה של גרימת מוות ברשלנות לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977,

יחד עם סעיפים 40 ו-67 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1971 (להלן: פקודת התעבורה ); ועבירה של נהיגה בקלות ראש שגרמה לתאונת דרכים בה נחבל אדם חבלה של ממש, לפי סעיף 62 יחד עם סעיף 38(3) לפקודת התעבורה.

על פי המתואר בכתב האישום, ביום 16.7.2005 לפנות בוקר נהג המבקש ברכבו מטבריה לכיוון ראשון לציון כשעימו ברכב הייתה המנוחה. באותו מועד היה המבקש נהג חדש, בעל רישיון נהיגה משנת 2004. בסמוך לשעה 05:40 הגיע המבקש ברכבו לנתיבי איילון בסמוך למחלף השלום כשהוא נוהג בנתיב השני מימין בכיוון נסיעתו. המהירות המותרת בכביש הינה 90 קילומטר לשעה כאשר המבקש נהג במהירות של 110- 100 קילומטר לשעה. בסמוך למחלף השלום איבד המבקש את השליטה ברכבו, סטה ופגע בקיר מימינו. כתוצאה מן התאונה נפטרה המנוחה, המבקש נחבל והרכב נמחץ כליל.

ביום 6.3.2007 ניתנה הכרעת דינו של בית המשפט לתעבורה (כבוד השופט מ' דרורי ) בה מצא הוא את המבקש אשם בעבירות אשר יוחסו לו. המחלוקת בין הצדדים בבית המשפט לתעבורה סבה אך על השאלה מה היה גורם התאונה. בא כוח המבקש טען כי הגורם היה תקר בצמיג הגלגל האחורי ברכב, בעוד המשיבה טענה כי אף שאין מחלוקת על קיומו של התקר, לא הוא היה הגורם לתאונה אלא רשלנותו של המבקש שהובילה להרדמות או חוסר תשומת לב רגעי או בנסיעה במהירות שאינה מתאימה לתנאי הכביש. בית המשפט קבע כי גרסת בא כוח המבקש אינה מקובלת עליו וכי אין בה כדי ליצור ספק סביר באשר לאשמתו. זאת, בהתבסס על התרשמותו מחוות דעת המומחים שהגישו הצדדים, כאשר הוא קובע כי חוות דעת המומחה מטעם המשיבה, ד"ר שרון, שהינו מומחה לענייני צמיגים ואשר ביצע ניסוי התומך במסקנותיו, עדיפה בעיניו מחוות הדעת של המומחה מטעם המבקש, מהנדס קרסני, אשר אינו מומחה בתחום ספציפי זה. כמו כן נתמחה קביעתו זו בנסיבות התאונה, בעובדה שעל פי תיאור האירועים נהג המבקש שעות ארוכות בשעות לילה בכביש שאינו מוכר לו אף שהיה נהג חדש ובמהירות מופרזת, על כך שהמבקש עצמו לא זכר לטענתו את נסיבות התאונה ועל כך שעל אף שהכביש התעקל לא נהג המבקש בהתאם. כל אלו תמכו לשיטתו של בית המשפט לתעבורה במסקנה כי הגורמים לתאונה היו רשלנותו וחוסר ערנותו של המבקש.

ביום 11.9.2007 ניתן גזר דינו של בית המשפט לתעבורה, במסגרתו השית הוא על המבקש עונש של 7 חודשי מאסר בפועל, שנה מאסר על תנאי לשלוש שנים ופסילת המבקש מקבלת או החזקת רישיון נהיגה לתקופה של 10 שנים. בגזר הדין פרט בית המשפט את השיקולים שהנחו אותו והוסיף כי אף שמדובר ברשלנות גבוהה ובעבירה חמורה מתחשב הוא בגילו הצעיר של המבקש וקובע עונש מאסר קצר יחסית.

המבקש ערער לבית המשפט המחוזי מרכז על הכרעת הדין ועל גזר הדין (ע"פ 71830/07). עיקר טענותיו נגעו למידת ההוכחה הנדרשת ולטענתו כי די היה בגרסה אותה הציג על מנת ליצור ספק סביר באשמתו וכי שגה בית המשפט לתעבורה משקבע כי אין כך הוא אך על פי חוות דעתו של המומחה מטעם המשיבה. כן נטען כי נפלו פגמים בהתנהלות המשיבה בעניינו, כי האישום הוגש אך בשל לחץ מצד משפחת המנוחה, וכי נעשו מאמצים חריגים לאיסוף ראיות לכאורה נגד המבקש לרבות שינוי חוות דעת המומחה מטעם המשיבה. בעניין העונש נתבקש בית המשפט להתחשב בגילו הצעיר ובנסיבותיו של המבקש ולקבוע עונש לריצוי בעבודות שירות.

בית המשפט המחוזי (כבוד סגן הנשיא א' טל וכבוד השופטים ז' כספי ו ב' ארנון ) דחה בפסק דין מיום 14.5.2008 את ערעורו של המבקש על כל חלקיו. בעניין הכרעת הדין נקבע כי קביעותיו העובדתיות של בית המשפט לתעבורה היו מבוססות היטב בחומר הראיות ונשענו לא רק על חוות דעת המומחה כי אם גם על הנסיבות התומכות כפי שפורט לעיל. כן נקבע כי ההבדל בין חוות הדעת הראשונה והשנייה של המומחה מטעם המשיבה הוסבר בבית המשפט לתעבורה בצורה שהניחה את דעתו ואין מקום להתערב בכך. בעניין גזר הדין נקבע, כי על אף גילו הצעיר של המבקש ונסיבותיו האישיות, יש בנסיבות האירוע ובמיוחד בעובדת היותו נהג חדש אשר יש בעונש כדי להרתיע אותו ונהגים צעירים כמוהו, בכדי להצדיק קביעה של עונש מאסר לריצוי בפועל. נקבע כי בית משפט לתעבורה נתן משקל ראוי לגילו הצעיר של המבקש ואין להתערב בגזר דינו.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפני, בגדרה חוזר בא כוח המבקש וטוען כי בנסיבות העניין לא ניתנה למרשו הזכות ליהנות מחזקת החפות וכי צריך היה להגיע למסקנה שקיים ספק סביר בעניין אשמתו. בפרט, טען בא כוח המבקש כי לא ניתן היה לקבוע כממצא שבעובדה כי התקר בגלגל לא הוא שגרם לתאונת הדרכים. זאת, במיוחד לאור השינוי שחל בין חוות דעתו הראשונה של המומחה מטעם המשיבה, בה קבע הוא כי התקר היה מן הגורמים לתאונה ובין חוות דעתו השנייה עליה הסתמך בית המשפט לתעבורה. כמו כן חזר בא כוח המבקש על טענותיו לעניין הפגמים לכאורה שחלו בהתנהלות המשיבה בתיק זה וחזר אף על בקשתו כי בהתחשב בנסיבותיו האישיות של המבקש, גילו הצעיר, עובדת היותו חייל בשירות סדיר והעובדה שצריך הוא לעבור ניתוח בקרסול במועד סמוך למועד שנקבע לתחילת ריצוי מאסרו, יוקל עונשו כך שיתאפשר לו לרצותו בעבודות שירות.

מנגד טוען בא כוח המשיבה כי המבקש אינו מעלה כל טענה המצדיקה מתן רשות ערעור וכי טענותיו, כפי שנטענות הן לפני, נטענו ונידונו כבר בשתי הערכאות הקודמות ואין הצדקה לדיון נוסף בהן. אף לגופו של עניין נטען כי מסקנותיהן של הערכאות הקודמות מבוססות היטב ואף נומקה ההעדפה של חוות דעת המומחה מטעמה על זה של המבקש. בעניין הפגמים לכאורה שנפלו בהתנהלות המשיבה והלחץ שהופעל על ידי משפחת המנוחה נטען כי טענות אלו הועלו ללא תימוכין וכי מכל מקום אין חשיבות לשאלה מדוע נפתחה החקירה אלא אך לתוצאותיה. אף בעניין חומרת העונש טוען בא כוח המשיבה כי אין מ דובר בעונש חריג וכי נסיבותיו האישיות של המבקש נלקחו בחשבון בעת קביעתו.

לאחר שעניינתי בבקשה ובתגובה לה כמו גם בפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. כך נקבע בר"ע 103/83 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (להלן: חניון חיפה). לא שוכנעתי כי בקשת רשות הערעור מעוררת שאלה משפטית עקרונית שכזו, שאלות חזקת החפות וגדר הספק הסביר אינן שאלות חדשות ולא ראיתי בנסיבות העניין בכדי להצדיק דיון מחודש בהן. די בכך בכדי לדחות את הבקשה.

מעבר לנדרש אוסיף כי אף לגופו של עניין דינה של הבקשה לרשות ערעור להידחות. עיקרן של טענות המבקש מופנות כנגד קביעותיו העובדתיות של בית המשפט לתעבורה שנקבעו על סמך התרשמותו מן המומחים והראיות שהובאו לפניו. כידוע, הלכה היא, כי בית משפט בשבתו כערכאת ערעור אינו נוטה להתערב בממצאים עובדתיים אותם קבע בית משפט של הערכאה הדיונית אשר שמעה את העדויות, התרשמה מהן ובחנה אותן, אלא במקרים חריגים (ראו ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(3) 769, 780 (2000); ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל , פ"ד לז(1) 225, 234 (1983)). בנסיבות העניין קביעותיו של בית המשפט לתעבורה אותן אימץ אף בית המשפט המחוזי בוססו היטב. בית המשפט הבהיר כי הוא מעדיף את עדותו של המומחה מטעם המשיבה בשל מומחיותו היתרה ואף מצא תימוכין נוספים למסקנות העובדתיות מנסיבות המקרה. אין מדובר במקרה חריג המצדיק את התערבות ערכאת ערעור.

לעניין עונשו של המבקש, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה ((ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בענייננו, בית המשפט לתעבורה לקח בחשבון בקביעת העונש את נסיבותיו של המבקש כפי שנטענו הן גם לפני. העונש שהוטל על המבקש אינו חורג ממתחם הענישה המקובל בעבירות מהסוג שביצע ונסיבות המקרה אינן מצדיקות התערבות בית משפט זה.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

החלטתי מיום 11.6.2008, בדבר עיכוב ביצוע עונש המאסר, מבוטלת בזה. על המבקש להתייצב ביום 23.11.2008 לא יאוחר מהשעה 10:00 במזכירות בית המשפט המחוזי מרכז, לשם תחילת ריצוי עונשו.