רע"פ 5138/10 ניקואלי רזילייב נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (ע"פ 6341-09, כבוד השופטים ר' אבידע , ח' סלוטקי

ו- י' שפסר ) מיום 9.6.2010 בו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בבאר שבע (ת"ד 1193/07, כבוד השופט ד' לנדסמן ).

כנגד המבקש הוגש כתב אישום מתוקן המייחס לו עבירה של גרימת מוות ברשלנות, לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: הפקודה); עבירה של נהיגה ללא רישיון רכב תקף, לפי סעיף 10(א) לפקודה; וכן עבירה של שימוש ברכב ללא פוליסת ביטוח בת תוקף, לפי סעיף 2(א+ב) לפקודת ביטוח רכב מנוע [נוסח חדש], התש"ל-1970. לפי המתואר בכתב האישום, ביום 20.8.2003 נהג המבקש באופנוע למרות שמעלם לא היה ברשותו רישיון נהיגה לרכב מכל סוג שהוא ומבלי שהיתה ברשותו פוליסת ביטוח תקפה. באותו מועד המבקש

הסיע על האופנוע את איגור פיסקרב. המבקש נהג באופנוע במהירות אשר לא התאימה לתנאי הדרך, וכאשר הגיע לעקומה חדה ימינה, הוא סטה עם האופנוע, עלה על אי התנועה שנמצא במרכז הכביש והתהפך. כתוצאה מהתאונה נהרג איגור פיסקרב והמבקש נפצע.

ביום 1.6.2008 הרשיע בית משפט השלום את המבקש בעקבות הודאתו בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן והורה לקבל תסקיר של שירות המבחן בעניינו וכן חוות דעת של הממונה על עבודות השירות. בחוות הדעת של הממונה על עבודות השירות נכתב כי המבקש אינו מתאים לביצוע עבודות שירות בשל מצבו הבריאותי.

ביום 26.10.2008 ביקש המבקש לאפשר לו לחזור בו מהודאתו מן הנימוק כי הוא לא זה שנהג באופנוע וכי ההודאה ניתנה מתוך לחץ ומצוקה ובניגוד לרצונו. ביום 13.1.2009 דחה בית משפט השלום את בקשתו וקבע כי במקרה זה נעשה מאמץ רב כדי להבטיח כי ההודאה ניתנה מתוך רצונו המלא של המבקש וכי לא מתקיימים במקרה זה נימוקים מיוחדים המצדיקים את ביטול הרשעתו.

ביום 3.5.2009 גזר בית משפט השלום על המבקש עונש של עשרה חודשי מאסר בפועל, שבעה חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים מיום שחרורו והתנאי שלא יעבור עבירה של נהיגה בזמן פסולה ו/או גרימת תאונת דרכים קטלנית וכן פסילת רישיון הנהיגה לתקופה של שש שנים.

על גזר הדין וכן על ההחלטה שלא לפסול את הודאתו, הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי בבאר שבע. בית המשפט דחה את הערעור על ההחלטה פה אחד ואת הערעור על גזר הדין ברוב דעות. בנוגע להחלטה שלא לאפשר למבקש לחזור בו מהודאתו, קבע בית המשפט כי צדק בית משפט השלום כאשר קבע כי לא מתקיימים במקרה זה נימוקים מיוחדים המצדיקים אפשרות לחזרה מהודאה. עוד קבע בית המשפט כי מהות ההסדר הוסברה היטב למבקש וכי המבקש לא הביא הסבר מספק לקיומה של טענת החפות שהעלה לאחר זמן כה רב. בעניין גזר הדין קבע בית המשפט, בדעת רוב, כי לאור נסיבות ביצוע העבירות ולנוכח הצורך להלחם בתופעת תאונות הדרכים יש להעדיף במקרה זה את האינטרס הציבורי על פני נסיבותיו האישיות של המבקש.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי, בגדרה טוען המבקש כי שגו הערכאות הקודמות בכך שלא אפשרו לו לחזור בו מהודאתו. עוד מעלה המבקש טענות כלליות, בין היתר, בקשר למוסד הסדר הטיעון ולמעורבות התובע במגעים בין הנאשם לבין סנגורו, בקשר לשאלת חלוף הזמן והשפעתה על רמת הענישה בתיקי תעבורה חמורים וכן בנוגע למעמדו של בא-כוח משפחת קורבן העבירה בהליך המשפטי.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת המשיבה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

בקשה זו אינה מעוררת כל סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות, והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון נוסף בסוגיה בפני ערכאה שלישית. מטעם זה בלבד דין הבקשה להדחות.

אף לגופו של עניין, דין הבקשה להדחות. בית המשפט המחוזי קבע כי לא מתקיימים במקרה זה נימוקים חריגים המצדיקים היענות לבקשת המבקש לחזור בו מהודאתו ולא מצאתי מקום להתערב במסקנה זו. המבקש היה מיוצג בעת החתימה על הסדר הטיעון ואף נכח בדיון בו הוצג ההסדר לבית המשפט. בפרוטוקול הדיון נכתב כי המבקש אמר שהוא "מבין הסבר בית המשפט כי בית המשפט אינו כבול בהסדר שסוכם בין הצדדים. אני מודה בעבירות המיוחסות לי בכתב האישום המתוקן". המבקש גם כתב בכתב ידו על כתב האישום המתוקן כי הוא מודה. המבקש לא הצביע על נימוקים מבוססים אשר יש בהם בכדי להוות טעם מספק לאפשר לו לחזור בו מהודאתו וגם בבקשתו לפני הוא טוען טענות כלליות ולא מבוססות.

למעט טענת חלוף הזמן המבקש לא העלה בבקשתו טענות בנוגע לגזר הדין אך יחד עם זאת אציין כי לא מצאתי מקום להתערב בעונש שהוטל עליו. כידוע, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). העונש שהוטל על המבקש אינו סוטה סטייה ניכרת ממדיניות הענישה הנהוגה בעבירות מסוג זה והולם את נסיבות המקרה ואת הזלזול שהפגין המבקש בחיי אדם בכך שבחר לנהוג במהירות מופרזת באופנוע ללא רישיון נהיגה ובעת שהרכיב נוסע נוסף.

סוף דבר הבקשה נדחית.