רע"פ 5138/22פלוני נ. מדינת ישראל

1.

בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופטת א' אבו-אסעד ) בע"פ 44627-02-22 מיום 06.07.2022, בגדרו נדחה ערעור המבקשים בקשר עם הכרעת דינם וגזר דינם בבית משפט השלום בטבריה (כבוד סגן הנשיא השופט נ' מישורי לב טוב ), בת"פ 57216-07-18 (הכרעת הדין ניתנה במסגרת עמ"א 57216-07-18).

2.

מבקש 1 הינו מנהלה הפעיל ודירקטור יחיד של מבקשת 2, חברה בע"מ הרשומה כדין בישראל. על-פי עובדות כתב האישום המתוקן, החל מיום 08.02.2016, לכל המאוחר, המבקשים עשו שימוש אסור במקרקעין, אשר נמצאים בבעלות המאשימה, ומהווים רצועת חוף לשפת הכנרת, בשטח של כ-3,683 מ"ר (להלן: המקרקעין ). יעוד המקרקעין הוא כחוף רחצה ונופש לפי תכנית מתאר ג/5266; ועל המקרקעין חלות מספר תכניות מתאר ארציות ומחוזיות אשר מגדירות את המקרקעין, בין היתר, כצמוד לאזור בעל רגישות סביבתית ונופית גבוהה.

המבקשים עשו שימוש אסור וללא היתר כדין במקרקעין כדלהלן: שימוש בשטח של כ-3,680 מ"ר לצורך אחסון סירות ואופנועי ים בתשלום; שימוש בסככה מברזל עם כיסוי פלסטי כחול בשטח של כ-21 מ"ר; שימוש במבנה מברזל בכיסוי עץ בשטח של כ-8 מ"ר; שימוש במצללה מברזל עם כיסוי יריעות בשטח של כ-25 מ"ר; שימוש במדרגות מברזל בשטח של כ-10 מ"ר; שימוש בגדר במבוק ועץ באורך של כ-10 מ"ר; שימוש בשער נגרר בשטח של כ-7 מ"ר; ושימוש במבנה שירותים נייד מחובר למים ולביוב בשטח של כ-1 מ"ר.

יובהר, כי במהלך השנים בהן בוצעו ההפרות לעיל, ברציפות, הפעילו המבקשים עסק מסחרי בו סיפקו שירותי חניון לסירות ולאופנועי ים בתעריף אשר נע בין 1,500 ש"ח ל-2,000 ש"ח לשנה עבור כל אופנוע ים, ובין 5,000 ש"ח ל-10,000 ש"ח לשנה עבור כל סירה.

3.

ביום 12.09.2019 המבקשים הורשעו, על-פי הודאתם (מבקש 1 בעצמו ומבקשת 2 באמצעות מבקש 1), בעבירות של שימוש במקרקעין ללא היתר, לפי סעיפים 204(א), 208(א)(2), (4), (6)-(7); ו-253 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק ); שימוש במקרקעין בניגוד לייעודם ובסטייה מתוכנית לפי סעיף 204(ב) לחוק; ועבירות של שימוש אסור במקרקעין לפי סעיפים 243(ה); 243(ו)(1), (4)-(5), 253 ו-254 לחוק. בנוסף, הורשע מבקש 1 בהפרת אחריות נושא משרה בתאגיד לפי סעיף 254 לחוק (יוער כי סעיפים אלה, הנמנים על סעיפי פרק י' לחוק, הוחלפו במסגרת חוק

התכנון

והבנייה

(תיקון מס' 116), התשע"ז-2017).

4.

ביום 24.01.2022 גזר בית משפט השלום על מבקש 1 מאסר על תנאי לתקופה של שלושה חודשים למשך שלוש שנים, לבל יעבור עבירה לפי פרק י' לחוק; קנס בסך 150,000 ש"ח; מתן התחייבות על סך 150,000 ש"ח להימנע מעבירה לפי הסעיפים בהם הורשע למשך שלוש שנים; צו הפסקת שימוש במבנים ובמקרקעין וצו להריסת המבנים מושא האישומים. על מבקשת 2 נגזרו קנס בסך 250,000 ש"ח; צו הפסקת שימוש במבנים ובמקרקעין וצו להריסת המבנים מושא האישומים.

5.

המבקשים ערערו הן על הכרעת דינם הן על גזר דינם. ביסוד גרסתם במסגרת הערעור, עמדה הטענה לפיה מבקש 1 קיבל הרשאה לשימוש במקרקעין במסגרת מעורבותו בשירות הביטחון הכללי (להלן: שב"כ ). בעקבות הרשאה כאמור, טענו המבקשים כי שגה בית משפט השלום עת דחה את בקשתם לחזור בהם מהודאתם, אשר ניתנה מכיוון שבאת-כוחם הקודמת לא הייתה מודעת למעורבות מבקש 1 בשב"כ. לאור כל אלה, טענו המבקשים טענת הגנה מן הצדק.

6.

ביום 06.07.2022 דחה בית משפט המחוזי את הערעור, על שני חלקיו, תוך שהוא שב על קביעת בית משפט השלום, לפיה המבקשים לא הרימו את הנטל הראייתי המוטל עליהם במסגרת טענת ההגנה מן הצדק. בנוסף חזר הוא על ממצאי בית משפט השלום, לפיהם הוכרע לאחר הליך שמיעת ראיות, כי המבקשים לא הוכיחו טענתם כי מבקש 1 קיבל הרשאה מטעם השב"כ לשימוש במקרקעין.

זאת ועוד, בית משפט קמא ציין כי גרסת המבקשים, לפיה קיבלו הרשאה לשימוש במקרקעין מטעם השב"כ – גרסה כבושה היא. שכן, זו הועלתה חודשים רבים לאחר ידיעת בא-כוחם החדש על מעורבותו הנטענת של מבקש 1 בשב"כ, כך שאי-ידיעת באת-כוחם הקודמת לא מצדיקה את השיהוי בבקשה לחזור מהודאתם מטעם זה. לא זו אף זו, טענה לעניין קיומה של הרשאה כאמור, לשימוש מטעם השב"כ במקרקעין, אף הופרכה בעדותו של מפעילו, לכאורה, של מבקש 2 מטעם השב"כ (להלן: המפעיל ), אשר מסר כי אין לו כל ידיעה לגבי הרשאה שניתנה למבקש 1 ביחס למקרקעין.

לבסוף, בית משפט המחוזי בחן ודחה את טענות המבקשים לעניין גזר הדין . נפסק כי העונש שהושת עליהם סביר ומידתי, ועל כן הוא אינו מצדיק התערבות של ערכאת הערעור.

7.

להשלמת התמונה יצוין כי, במקביל להליכים המתוארים לעיל ניהלה המשיבה הליך משפטי נוסף נגד המבקשים, בגדרי ת"א 51083-12-14. ביום 22.05.2020, בית משפט השלום (כב' השופטת נ' דלה מוסא ), פסק כי על המבקשים לסלק ידם מן המקרקעין ולשלם למשיבה דמי שימוש ראויים בסך 1,344,000 ש"ח. ערעורם של המבקשים על פסק דין זה נדחה ביום 18.03.2021, ובקשת רשות ערעור שהוגשה בעניין זה – נדחתה אף היא (רע"א 2724/21 צחי אל בע"מ נ' מדינת ישראל רשות מקרקעי ישראל

(21.07.2021)).

עוד יוסף כי המבקשים הגישו תובענה (ת"א 59053-11-21), במסגרתה הם עותרים לבטל את פסק הדין שניתן בת"א 51083-12-14. הליך זה טרם הסתיים נכון לכתיבת שורות אלו.

8.

המבקשים ממאנים להשלים עם פסק דינו של בית משפט קמא, ומכאן הבקשה לרשות ערעור שלפניי.

9.

בקצירת האומר יתואר, כי במסגרת הבקשה נטען נגד קביעות העובדה של הערכאות הקודמות ובכל הנוגע לטענותיהם להגנה מן הצדק. בעיקרו של דבר, טוענים המבקשים כי עדותו של המפעיל הוכיחה כי ניתנה להם הרשאה לשימוש במקרקעין; וכי ראוי היה לאפשר למבקש 1 לחזור בו מהודאתו, מכיוון שבאת-כוחו הקודמת לא ידעה על קשרו לשב"כ. מתוקף העובדה כי הייתה למבקשים הרשאה לשימוש במקרקעין, ומשלא ניתנה למבקש 1 אפשרות לחזור בו מהודאתו – לגרסת המבקשים, הרי שעומדת להם טענה להגנה מן הצדק. ביחס לפסק הדין מושא הערעור, נטען כי בית משפט קמא התעלם מטענת המבקשים להגנה מן הצדק, ולפיכך, נגרם להם עיוות דין. עוד נטען כי העונש שהושת עליהם אינו מידתי, תוך התייחסות לעסקת טיעון שכמעט נרקמה בין הצדדים.

דיון והכרעה

10.

לאחר עיון בבקשה על צרופותיה, מצאתי כי דינה להידחות .

11.

הלכה היא כי בקשה לרשות ערעור ב" גלגול שלישי " שמורה למקרים בהם מתעוררת שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים או בנסיבות המקימות חשש לעיוות דין, או אי-צדק חמור שנגרם למבקשים (רע"פ 5063/22 ברק נ' מדינת ישראל,

פסקה 10 (27.07.2022); רע"פ 4738/22 הירש נ' מדינת ישראל,

פסקה 7 (25.07.2022); רע"פ 4963/22 מנשירוב נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (21.07.2022)) . זאת ועוד, לא בנקל תינתן רשות ערעור על חומרת העונש, אלא בִּמְשׂוּרָה ורק כאשר העונש שנגזר על המבקש סוטה באופן קיצוני ממדיניות הענישה הנוהגת במקרים דומים (רע"פ 7418/20 א.ס. חליל בע"מ נ' מדינת ישראל , פסקה 6 (03.11.2020)). הבקשה שלפניי אינה עומדת באמות מידה אלה, ודי בכך כדי לדחותה.

12.

עיון בבקשה לפניי מלמד כי היא נטועה כולה בגדר עניינם הפרטני של המבקשים ולא מעלה כל שאלה עקרונית. אשר לטענות המבקשים לעיוות דין ואי-צדק חמור, הרי שטענות אלו זהות לטענות שהועלו במסגרת ערעורם בבית משפט המחוזי, ואלו נדונו, הוכרעו וקיבלו מענה מפורט ומנומק על-ידו.

כאמור, בית משפט קמא דן בטענות המבקשים לקיומה של הרשאה מטעם השב"כ לשימוש במקרקעין, לעומקן, וכן התייחס הוא לטענותיהם להגנה מן הצדק. לא מצאתי כי נפל כל פגם בפסק דינו המנומק של בית משפט קמא, לא כל שכן פגם העולה כדי עיוות דין או אי-צדק חמור.

13.

הבקשה נדחית אפוא.