רע"פ 5153/05 יעקב שטיינר נ. מדינת ישראל

ביום 28.5.98 הוגשו לבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו שני כתבי אישום כנגד המבקש, המייחסים לו עבירות של סיוע לאחר להשתמש במסמך מזויף בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 420 ביחד עם סעיף 31 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק); סיוע לאחר להגיש דו"ח הכולל ידיעה שאינה נכונה בלא הסבר סביר, עבירה לפי סעיף 117 (א)(3) לחוק מס ערך מוסף תשל"ז-1975 (להלן: חוק מס ערף מוסף) ביחד עם סעיף 31 לחוק מס ערף מוסף; סיוע לאחר לנכות מס תשומות באין לו מסמך שהוצא, לפי סעיף 38 לחוק מס ערך מוסף, עבירה לפי סעיף 117(ב)(4) לחוק מס ערך מוסף, ביחד עם סעיף 31 לחוק.

לפי הנטען בכתבי האישום, המבקש שימש כמנהל חשבונות עבור חברות שונות בבעלות משפחת עיני, בין השנים 1990 ועד 1996. אחת מהן, י.צ. אספקת חומרים ועיבוד שבבי בע"מ (להלן: י.צ.) הייתה חברה פיקטיבית לכל דבר, אשר יצחק עיני היה מנהלה הפעיל. בתקופה שבין אפריל 1996 ליוני 1997, הוציאו בני משפחת עיני חשבוניות מס פיקטיביות, מבלי שנעשו כל עסקאות לגביהם, כאשר סכום המס הגלום בהן מגיע לסך של 881,183 ש"ח. המבקש, נהג לסכם את סכום מס הערך המוסף הגלום בחשבוניות והודיע על כך לאחים מאיר ויצחק עיני. לאחר מכן, קבעו האחים מה סכום התשומות שיש לרשום בדו"ח התקופתי, אשר יוגש למנהל מס ערך מוסף. המבקש רשם את הסכומים אשר אמרו לו ובסך הכל ניכה המבקש מס תשומות בסך של 1,267,640 ש"ח, ביודעו, כי החשבוניות והתשומות של חברת י.צ. הינן כאמור פיקטיביות. בנוסף ובמקביל, ניהל המבקש את חשבונותיה של חברת בילאור לעיבוד שבבי בע"מ (להלן: בילאור). מכתב האישום עולה, כי צדוק לוי, אשר שימש כמנהלה של בילאור, יחד עם מאיר עיני נהגו להוציא ללקוחותיהם השונים, מסמכים הנחזים להיות חשבוניות מס, מבלי שנעשו או שהתכוונו לעשות כל עסקאות לגביהם. בסך הכולל, הגיעו חשבוניות פיקטיביות אלו לסכום של עשרות מיליוני שקלים. על-פי הנטען, המבקש סייע לצדוק לוי ולמאיר עיני להונות את רשויות המס על-ידי הכללתו את החשבוניות הפיקטיביות האמורות, בדיווחים התקופתיים למנהל מס ערך מוסף ביודעו, כי אין דבר מאחוריהם. בנוסף, נטען בכתב האישום, כי המבקש נהג לסייע לשניים בהגשת דו"חות למנהל מס ערך מוסף, בהם נתבעו תשומות פיקטיביות, בגובה סכומי עתק גם כן, על-פי חשבוניות מזויפות, אשר האחים עיני זייפו על שמות עוסקים שונים ורשמו כתשומות בספריהם. זאת כאשר על-פי הנטען, המבקש ידע כי החשבוניות מזויפות. המבקש סיכם יחד עם מאיר עיני או צדוק לוי את סכום המס ערך מוסף הגלום בחשבוניות והודיעם על כך, ולאחר מכן, עימם, סיכם סכום תשומות לבניית דוח מס ערך מוסף כך, שהסכום לתשלום יהיה נמוך ומקובל עליהם.

בית-משפט השלום בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ז' הדסי הרמן) הרשיע את המבקש בכל העבירות בהן הואשם. בעשותו כן, התבסס בית-המשפט על העובדה, שהמבקש הודה בחקירותיו בעובדות רבות המיוחסות לו בכתב האישום וכי עד מדינה העיד, כי מאחורי החשבוניות שי י.צ. ורבות מאלו של בילאור לא עמדה כל עסקה. כמו-כן, העדויות השונות נתמכו בספרים ובשיטה בה ניהל המבקש את המערכת החשבונאית ועל כן מצא בית-המשפט, כי התביעה הרימה את כל נטל ההוכחה הדרוש. לפיכך, בית-משפט השלום הטיל על המבקש עונש של 36 חודשי מאסר לריצוי בפועל, וכן 15 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים. כמו-כן, הוטל עליו קנס בסכום של 75,000 ₪, או 6 חודשי מאסר תחתיו.

על גזר-הדין והכרעת הדין של בית-משפט השלום ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.

בערעורו טען המבקש, כי הגיש בקשת חנינה לנשיא וכי מצבו הבריאותי קשה מאד, שכן הוא חולה לב ומחלתו מתפתחת כל הזמן.

בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו ( כבוד סגנית-הנשיא ד' ברלינר וכבוד השופטים ז' המר וי' שיצר ) דחה את הערעור על הכרעת הדין, אולם קיבל את הערעור ביחס לגזר הדין, והציע לצדדים לשקול את סיום הדיון, בדרך של התערבות בענישה, כאשר ההרשעה תישאר בעינה. הצדדים קיבלו את המלצתו של בית-המשפט המחוזי ולפיכך נקבע, כי תקופת המאסר בפועל תעמוד על 15 חודשי מאסר והמאסר על תנאי יישאר בעינו. כמו-כן, הועלה הקנס לסך של 100,000 ש"ח, או 7 חודשי מאסר תמורתו.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, אשר עניינה אך ורק למרכיב הקנס אשר קבע בית-המשפט המחוזי. בערעורו, טוען המבקש, כי טעה בית-המשפט המחוזי, בכך שהגדיל את הקנס אשר הושת עליו, מהטעם שלא הוגש כל ערעור שכנגד, אשר ביקש לעשות זאת. לפיכך, לטענת המבקש, היה מנוע בית-המשפט המחוזי מלהחמיר את העונש.

מנגד, המשיבה תומכת יתדותיה בפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את בקשת רשות הערעור. המשיבה טוענת, כי אין כל נסיבות מיוחדות בענייננו, המצדיקות מתן רשות ערעור.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הספציפי של הצדדים. בענייננו, בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית החורגת מנסיבות העניין הפרטניות של המבקש, והלה, הגם שניסה, לא הצביע על עילה המצדיקה דיון בגלגול שלישי (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123).

דין הבקשה להידחות גם לעצם העניין. המבקש הגיש ערעור לבית-המשפט המחוזי על הכרעת הדין ועל וחומרת העונש. במהלך הדיון המליץ בית-המשפט למבקש לחזור בו מן הערעור על הכרעת הדין, ומנגד הציע בית-המשפט המחוזי למשיבה להסכים להפחתה משמעותית של עונש המאסר בפועל. לאחר לבטים כבדים ולאור המלצת בית-המשפט המחוזי, הסכימה לבסוף המשיבה להפחתה בעונש המאסר ובלבד שיוגדל מרכיב הקנס, אשר נקבע בעונש. המבקש, אשר היה מודע לדרישה זו, והיה מודע לנטייתו של בית-המשפט לאזן בצורה כזו את ההפחתה בעונש המאסר, לא הביע כל התנגדות, ורק הביע טרוניה אשר נרשמה בפרוטוקול, על כך שירד מנכסיו. בית-המשפט המחוזי ציין בפסק-דינו, כי: "... לאחר שהצדדים קיבלו את המלצתנו..." לפיכך, די בכך לדחות את בקשת רשות הערעור שלפני, שכן היה על המבקש להעלות טענותיו בעניין זה עוד בפני בית-המשפט המחוזי או לחילופין לא להסכים להמלצתו של בית-המשפט לסיים את הערעור כפי שהמליץ לצדדים.

בנוסף, יצוין, כי השינוי האמור בגזר הדין נעשה בסמכותו של בית-המשפט המחוזי. לעניין זה ראו דנ"פ 8086/01, 2799/03 דניס אייזן ואח' נ' מדינת ישראל , תק-על 2005(1), 2590:

"לשיטתי, כל עוד עורך בית-המשפט שינוי בין רכיבי העונש שהוטל על הנאשם בגין הפרשה שביחס אליה מופנה ערעורו - וזאת, כמובן, באופן שבסך-כול הענישה אינו פוגע בנאשם אלא מקל עמו - הרי שהדבר מצוי בסמכותו. הלכה היא, שכאשר נאשם מבקש בערעורו לשנות לקולה רכיב פלוני בעונש שהוטל עליו, רשאי בית-המשפט לשנות לקולה רכיב אחר בגזר-הדין, או לכרוך הקלה באחד הרכיבים בהחמרה ברכיב אחר (ראו: ע"פ 510/75 ליפשיץ נ' מדינת ישראל , פ"ד ל(3) 20, 24). במה דברים אמורים? במקרה שבו העונש שהוטל על הנאשם מורכב מכמה רכיבים. כך, למשל, הקלה בעונש המאסר הממשי שנגזר על הנאשם, כנגד החמרה מסוימת בעונש המאסר המותנה שהושת עליו, בוודאי מהווה הקלה בעונשו, הנתונה לסמכותו של בית-המשפט. "

לאור האמור לעיל, בענייננו ברור, כי בית-המשפט המחוזי הקל עם המבקש, ולפיכך אין לו על מה להלין.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.