רע"פ 5157/11 טניה יהב נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק הדין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי מרכז מיום 23.5.2011 (עפ"א 48526-02-11 כבוד השופטת נ' אוהד ) בו נדחה ערעורה של המבקשת על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים ברחובות (חע"מ 18468-07-10 כבוד השופט ע' פרייז ).

המבקשת הועמדה לדין בגין עבירה של חניה במקום אסור. ביום 1.2.2011 היא הורשעה בבית המשפט לעניינים מקומיים, על יסוד הודאתה, וזאת על אף שטענה כי העובדות בהן הודתה אינן מגלות עבירה. בית המשפט קבע כי מכיוון שלא נטענה כל טענה לפיה מדובר במקום המותר לחניה הרי שהודאה בעובדות כתב האישום כללה הודאה בביצוע העבירה. על המבקשת נגזר קנס בסך 500 ש"ח. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורה של המבקשת. בפסק דינו הסתמך בית המשפט המחוזי על פסיקת בית משפט זה המורה כי העתק ההזמנה למשפט הינו שווה ערך לכתב אישום והוא המסמך היחיד המצוי לפני בית המשפט בפתיחת ההליך, בעבירות קנס שבהן ביקש הנאשם להישפט. בית המשפט הדגיש כי המבקשת הגישה בקשה להישפט על סמך ניסוח פרטי העבירה כפי שצוינו בהודעה על תשלום הקנס (להלן: דו"ח החניה ). עוד צוין כי בתה של המבקשת שלחה הודעה לרשות החניה אצל המשיבה (עיריית רחובות) ובה היא מודה בהחניית הרכב באופן שצוין בדו"ח החניה. לאור האמור, קבע בית המשפט המחוזי, אין בכך שההזמנה למשפט איננה מפורטת דיו כדי לאיין את ההליך כולו. כאמור בית המשפט דחה את הערעור, ואף חייב את בא-כוח המבקשת בהוצאות לזכות המשיבה בסך 1,500 ש"ח.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי אשר בגדרה טוענת המבקשת, כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי כתב האישום "האמיתי" הוא דו"ח החניה וכי אין צורך שיהיה מונח בפני בית המשפט. המבקשת טוענת כי הודתה בעובדות הכתובות בהזמנה למשפט, אשר לדידה אינן מגבשות עבירה, ולא באלו המופיעות בדו"ח החניה. עוד היא טוענת כי על בית המשפט מוטל היה להזמין למשפט את מי שנהגה ברכב בעת ביצוע העבירה ולא את המבקשת (שהיא רק בעלת הרכב), וזאת לפי סעיפים 27 (ב) ו(ג) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] התשכ"א-1961 (להלן: הפקודה ). כמו כן היא טוענת כי מאחר שדו"ח החניה לא היה בפני בית המשפט לעניינים מקומיים, לא היה בסמכותו של בית המשפט המחוזי, בישבו כערכאת ערעור, להתיר את הגשת ראיות המוכיחות את תכנו. לבסוף טוענת המבקשת כי היה מקום לפסוק הוצאות משפט-סרק לטובתה, וכי לא היה מקום לפסוק הוצאות כנגדה.

לאחר שעיינתי בבקשה, ופסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות וזאת אף מבלי להידרש לתגובת המשיבה. הבקשה שבפניי איננה מעלה כל שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית המצדיקה דיון בגלגול שלישי (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). נפקותה ותכליתה של "הזמנה למשפט" של נאשם, לפי סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, כבר נדונו ונקבעו בעבר, כפי שציין בצדק בית המשפט המחוזי, בפסיקת בית המשפט העליון (ראו רע"פ 7752/00 ניר נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 283 (2002)). כמו כן, הוראות החוק בעניין אחריות בעל הרכב, המצויות בסעיף 27ב לפקודה, ברורות הן. המבקשת, אם כן, חולקת על האופן בו יושמו החוק והפסיקה בעניינה הקונקרטי ועל כן אין בטענותיה כדי להצדיק מתן רשות ערעור (ראו למשל, דבריי ברע"פ 737/11 אביטן מלכיאלי, משרד עורכי דין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 9.5.2011)). לאור האמור, דין הבקשה להידחות.

מעבר לנדרש אוסיף כי דין הבקשה להידחות אף לגופה. במקרה דנן אין בהשמטת שם החוק והסעיף מן ההזמנה למשפט, כדי לאיין את ההליך ולהביא לזיכויה של המבקשת. כמו כן, משלא הוכח כי אדם אחר נהג ברכב, חזקה היא על פי דין כי האחריות לעבירה היא על המבקשת, בהיותה בעלת הרכב.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי, המקיף והמנומק היטב, מקובל עליי ולא מצאתי מקום להתערב בו, לרבות בהוצאות שנפסקו במסגרתו, כנגד בא-כוחה של המבקשת ולטובת המשיבה.

אשר על כן, הבקשה נדחית.