רע"פ 5158/11 פלוני נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בע"פ 31679-04-11 (כבוד השופטים: ש' ברלינר – סג"נ,

י' גריל – סג"נ

ו- ב' בר-זיו ) מיום 30.6.2011 במסגרתו נדחה ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום בחיפה (ת"פ 119-08, כבוד השופטת א' קנטור ), וכן בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהושת עליו.

כנגד המבקש הוגש כתב אישום מתוקן, ובו יוחסו לו עבירות מרובות של תקיפת קטין, לפי סעיף 368ב(א) סיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977. על פי המתואר בכתב האישום, במהלך השנים 2005-2003 נהג המבקש להכות את שלושת ילדיו כשהוא משתמש בידיו, בבקבוקי פלסטיק ריקים, ובחגורה. את שתי בנותיו היה תוקף גם באמצעות מפית מגולגלת.

כן, נהג להכניס לפיה של אחת מבנותיו פלפל חריף או סבון כעונש על כל התבטאות שלה שלא נשאה חן בעיניו. כתוצאה ממעשיו, נגרמו לילדיו המטומות וכאבים בגופם. לאחר שמיעת הראיות בתיק, הרשיע בית משפט השלום את המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום והטיל עליו 15 חודשי מאסר בפועל ו-12 חודשי מאסר על תנאי.

המבקש ערער לבית המשפט המחוזי על חומרת עונשו, וזה דחה את ערעורו. בית המשפט המחוזי קבע כי לא נפלה כל שגיאה בגזר דינו של בית משפט השלום, והעונשים שהוטלו אף נוטים לקולא למול חומרת מעשי העבירה, ריבויים והנזק שאלו הסבו לילדיו. נקבע, כי נראה שבית המשפט ייחס משקל של ממש לשיהוי בהגשת כתב האישום ואך משום סיבה זו הטיל עונשים קלים בהרבה ממה שראוי היה להטיל בנסיבות. בנוסף, התייחס בית המשפט המחוזי בהרחבה לתסקירי המבחן השליליים בעניינו של המבקש ולעברו הפלילי, וקבע כי אין בנכונותו של המבקש להיכנס כעת להליך טיפולי של גמילה מסמים, כדי להצדיק את קבלת הערעור. בית המשפט הביע תקוותו כי שלטונות בתי הסוהר יעשו כמיטב יכולתם כדי לקדם את טיפולי הגמילה של המבקש בתקופת מאסרו.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי, ועימה הבקשה לעיכוב ביצוע, במסגרתה מלין המבקש על חומרת עונשו, וטוען כי בקשתו מקימה עילה למתן רשות ערעור בשל הסוגיה ה"אנושית-מצפונית" המתעוררת בעניינו. המבקש טוען כי נסיבותיו האישיות הקשות והייחודיות, קיומה של המלצה טיפולית-שיקומית בעניינו מאת המוסד לגמילה מסמים, וכן בקשתו של שירות המבחן כי במידה והוא יביע בפני בית המשפט את רצונו בטיפול, ידחה בית המשפט את הדיון בעניינו בחודשיים, על מנת ששירות המבחן יבחן את יכולתו להתגייס לטיפול ואת אופציות הטיפול העומדות בפניו. בבקשתו מדגיש המבקש את נסיבותיו האישיות, את חוסר המודעות של הגורמים השונים (בית המשפט, שירות המבחן ואף סניגורו) להתמכרותו לסמים במועד מתן גזר הדין, ואת השינוי שחל בו ובהתרשמותו של שירות המבחן נוכח נכונותו לטפל בהתמכרותו. על בסיס טענות אלו, הוא מבקש כי בית משפט זה ייתן לו רשות ערעור, יקבל את הערעור וימיר את רכיב המאסר בפועל שבעונשו בצו מבחן ממושך, במסגרתו יעבור טיפול, בהתאם להנחיות בית המשפט.

לאחר שעיינתי בבקשות ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דינן של שתי הבקשות – בקשת רשות הערעור והבקשה לעיכוב ביצוע – להידחות וזאת מבלי להידרש לתגובת המשיבה.

אין חולק כי בקשה זו איננה עומדת בתנאי ההלכה הידועה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי, באשר היא איננה מעוררת כל סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: עניין חניון חיפה ). בנוסף, ברגיל, טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). נכון אמנם, כי כלל זה הקבוע בפסיקה איננו חלוט. הפסיקה כבר הכירה, לא אחת, בהיתכנותם של מקרים חריגים ונדירים בהם יתקיימו שיקולים כבדי משקל אשר יש בהם, על אף עוצמתו הרבה של הכלל שנקבע ב עניין חניון חיפה , כדי להטות את הכף לעבר קבלת בקשת רשות הערעור. שיקולים אלו מכנים אנו "שיקולי צדק" (ראו: רע"פ 5066/09 אוחיון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.4.2010). אלא, ששיקולים כגון דא אינם מתקיימים במקרה זה.

מעל הנדרש, ובקצרת האומר, יוער כי לא מצאתי כי יש ממש בבקשה, אף לגופה. כידוע, שיקול שיקומו של נאשם איננו שיקול יחידי ובלבדי בענישה. למולו עומדים שיקולים נוספים, כגון שיקולי הרתעה ומניעה. כפי שתיאר בית המשפט המחוזי בהרחבה, המעשים בהם הורשע המבקש חמורים ומעוררים שאט נפש ואין מקום להפחית בעונשים שהוטלו עליו. תסקירי שירות המבחן בענייננו שליליים, כאשר אף בתסקיר האחרון נכתב כי דומה שפנייתו להליך הגמילה נובעת מחששו מתוצאות ההליך המשפטי, והוער כי עולות שאלות לגבי יכולתו לערוך שינוי בדפוסי התנהגותו התוקפניים. במצב דברים זה, והגם שנתבקשה דחייה בדיון בערעור של המבקש, גם שיקול שיקומו של המבקש מאבד מעוצמתו. הנה כי כן, צדק בית המשפט המחוזי בדחותו את ערעורו על חומרת עונשו.

סוף דבר, בקשת רשות הערעור נדחית, ועימה גם הבקשה לעיכוב ביצוע.