רע"פ 5164/09 מוחמד מפארגה נ. מדינת ישראל

1.

המבקש הורשע, על-פי הודאתו, במסגרת שני כתבי אישום, בעבירות של הסעת שוהים בלתי חוקיים, לפי סעיף 12א(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952, וכן בנהיגה בזמן פסילה וללא ביטוח. לאחר שעמד על חומרתן של העבירות, כמו גם על עברו המכביד של המבקש, לרבות הרשעה קודמת בעבירה של הסעת שוהים בלתי חוקיים, דן אותו בית-משפט השלום בירושלים לתשעה חודשי מאסר, שישה חודשים מאסר על-תנאי, והופעל מאסר על תנאי בן שלושה חודשים שעמד נגדו. כמו כן, נפסל המבקש מלהחזיק ברישיון נהיגה במשך שישה חודשים מיום שחרורו מהמאסר.

2.

המבקש הביא את השגותיו כנגד העונש בפני בית-המשפט המחוזי בירושלים, שם טען, בין היתר, כי הערכאה הדיונית נמנעה מלתת משקל הולם לנסיבותיו האישיות, אשר הוליכו אותו לתור אחר פרנסה לצורך מימון רכישתן של תרופות אותן נטל. בית המשפט המחוזי דחה טענה זו, והוסיף כי "בנסיבות [המקרה] , העונשים שהוטלו על [המבקש] אינם חמורים ומעשיו מקיימים כמעט אחר כל התנאים לחומרה: הסעות חזרות ונשנות, בכל הסעה נוסעים מספר, הנסיעות היו תמורת תשלום וכיוונן אל מרכז המדינה, עברו נגוע באותן עבירות ואף תלוי כנגדו מאסר על תנאי" (עמ' 7 לפסק הדין).

3.

בבקשה שבפני עותר המבקש ליתן לו רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובפיו אותן טענות ששימשו אותו בערכאות קמא.

4.

דין הבקשה להידחות. הלכה היא כי חומרת העונש, כשלעצמה, אינה מקימה עילה לקיומו של ערעור שני (רע"פ 10231/03 קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(1) 646 (2003)), ואף שלכלל זה נקבעו חריגים, לא מצאתי כי עניינו של המבקש נמנה עליהם. למעלה מן הדרוש אוסיף, כי העונש שנגזר למבקש אינו חורג מרמת הענישה הנוהגת, אדרבא, נוכח עבריינותו בתחום זה נראה כי לא היה מנוס מלנהוג בו ביד קשה, ואולי בדרך זו תושג הרתעתו לעתיד.

נוכח כל האמור, הבקשה נדחית.