רע"פ 5165/00 ג'מאל מחמיד נ. מדינת ישראל

עתירה לקיום דיון נוסף. בהחלטת כבוד הנשיא הועברה העתירה לעיוני.

2.המתלונן נהג במכוניתו. אשתו ובנו נילוו אליו. העותר, שביקש לפגוע במתלונן, נהג ברכבו בעקבות מכוניתו של המתלונן. משעלה בידי המתלונן לחמוק מן המעקב, השיגו העותר, עצר בהמשך הדרך וארב לו. כשמכונית המתלונן התקרבה למקום עמידתו, ביצע העותר סיבוב פרסה, שלאחריו הסיט את רכבו לשמאל הכביש, תוך שהוא מדלג מעל לאי-תנועה המפריד בין מסלולי הנסיעה. משנוכח המתלונן, כי רכבו של העותר נע לקראתו, עצר את מכוניתו וירד ממנה. העותר המשיך לנוע לעברו, פגע ברכבו ברגלו של המתלונן ואחר-כך התנגש בכוונה במכוניתו. המתלונן נחבל. גם אשתו, שישבה במכונית, נחבלה; וכן נגרם נזק למכוניתו.

3.בשל מעשים אלה הורשע העותר בבית המשפט המחוזי בסדרת עבירות, ובכללן, בסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה (בניגוד לסעיף 332(2) לחוק העונשין), ובחבלה בכוונה מחמירה (בניגוד לסעיף 329(2) לחוק). בערעורו לפני בית המשפט העליון טען סניגורו של העותר, בין היתר, כי הרשעתו של העותר בשתי העבירות האמורות אינה יכולה לעמוד. ביחס להרשעה בעבירה לפי סעיף 332(2) טען הסניגור, כי עניינה של עבירה זו בעשיית מעשה "בכוונה לפגוע בנוסע בנתיב תחבורה או כלי תחבורה". בענייננו, ציין הסניגור, רכבו של העותר פגע במתלונן רק לאחר שזה ירד ממכוניתו; ומשירד, הפגיעה בו שוב אינה יכולה להיחשב כפגיעה ב"נוסע". הרשעת העותר בעבירה לפי סעיף 329(2) לחוק התבססה על קביעת בית המשפט המחוזי, כי העותר השתמש ברכבו כבכלי נשק לשם פגיעה במתלונן; והסניגור חלק על צדקת הקביעה הפרשנית, לפיה רכב יכול להיחשב "נשק" כמשמעו בסעיף.

בית המשפט העליון דחה מכול וכול את ערעורו של העותר. בעתירתו שלפניי מבקשני הסניגור כי אורה על קום דיון נוסף בהכרעות הפרשניות שנפלו בפסק הדין, ביחס לפרשנות המונח "נוסע" שבסעיף 332(2) לחוק העונשין והמונח "נשק" שבסעיף 329(2) לחוק.

4.העיון בפסק הדין שלערעור הביאני למסקנה כי דין העתירה להידחות. השאלה אם המתלונן, שנפגע לאחר ירידתו מן המכונית, היה בגדר "נוסע", לא הצריכה הכרעה ישירה. כפי שציין בית המשפט, העבירה לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין היא עבירת התנהגות, המתרכזת בכוונת העושה לפגוע בנוסע, ושיכלולה אינו מותנה בהתרחשות הפגיעה. הגם שהפגיעה במתלונן התרחשה רק לאחר ירידתו מן המכונית, די היה במעשים שעשה העותר בעוד המתלונן יושב במכונית, כדי למלא את היסוד של סיכון נוסע. כן צוין בפסק הדין, כי גם בסיכון שגרם העותר לאשתו ולבנו של המתלונן, שהוסעו במכוניתו בעת שהעותר התנגש במכונית בכוונה, די היה כדי להצדיק את הרשעתו בעבירה האמורה. ולנוכח מסקנתו האמורה, לא ראה בית המשפט צורך לדון באופן ממצה בפרשנות המונח "נוסע" בסעיף האמור, הגם שלא שלל היתכנות מצבים בהם יתמלאו יסודות העבירה גם כשהאדם שכלפיו כוון המעשה המסוכן כבר לא היה, בזמן הפגיעה בו, עוד בגדר "נוסע" במשמעותו המילולית.

על השאלה השניה, אם רכב עשוי לשמש "נשק" כמשמעו בסעיף 329(2) לחוק, השיב בית המשפט בחיוב. ברם, להצדקתה של פרשנות זו, שהתבססה אל-נכון על ראיית תכליתו של סעיף העבירה, הובאו בפסק הדין תימוכין מפסיקה קודמת של בית-משפט זה ומן המשפט המשווה. נימוקי בית המשפט אינם מעלים, כי בהכרעתו האמורה יש משום חידוש או קשיות, העשויים להצדיק קיום דיון נוסף.

5.העתירה נדחית.