רע"פ 5168/13 ז'ינובי גורודצקי נ. מדינת ישראל

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד, אשר ניתן על-ידי כב' השופטת הבכירה נ' אהד , בעפ"ת 57984-12-12, ביום 19.5.2013. בפסק דינו, דחה בית המשפט המחוזי את ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה בפתח תקווה, אשר ניתן על-ידי כב' השופטת מ' כהן , בתת"ע 602-05-12, ביום

12.12.2012.

רקע והליכים קודמים

2.

נגד המבקש הוגש כתב אישום אשר ייחס לו, עבירה של סירוב לבדיקת שכרות לפי דרישת שוטר, לפי סעיף 64ד(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: פקודת התעבורה ), בקשר עם סעיף 62(3) לפקודה.

מעובדות כתב האישום עולה, כי ביום 20.4.2012, בשעה 23:50, או בסמוך לכך, בצומת הרחובות גליס והרב פינטו שבעיר פתח תקווה, סירב המבקש, אשר נהג באותה עת ברכב, לעבור בדיקת אויר נשוף, לפי הוראת שוטר.

ביום 12.2.2012, לאחר ניהול משפט הוכחות, ניתנה הכרעת הדין, בגדרה הרשיע בית המשפט לתעבורה את המבקש במיוחס לו בכתב האישום. היות שהצדדים היו תמימי דעים, כי המבקש צרך אלכוהול טרם הנהיגה ברכב (כוס בירה), וכי המבקש סירב לביצוע בדיקת שכרות, על-ידי שני שוטרים שונים, נותרה גדר המחלוקת מצומצמת יחסית, והיא התמקדה בשאלה – האם הובהרה למבקש משמעות סירובו לבדיקה. המבקש גרס, כי הוסברו לו השלכות סירובו לבדיקת " ינשופון ", אך לא לבדיקת " ינשוף ".

מפעיל מכשיר " הינשוף ", השוטר שמעון ממן (להלן: השוטר ), מסר בעדותו, אשר נמצאה אמינה, כי הוא דרש מהמבקש לבצע בדיקת שכרות ב" ינשוף " ואף הסביר לו את משמעות הסירוב לבדיקה. עוד עלה מעדות זו, כי המבקש חתם על טופס בו הוא אישר, כי סירב לעבור את בדיקת השכרות. בעדותו, לא הכחיש המבקש את דבר החתימה על הטופס האמור, ותחת זאת טען כי לא הבין על מה הוא חותם, וכי השוטר לא הסביר לו את השלכות מעשיו. בית המשפט לתעבורה מצא, כי המבקש " מדבר עברית שוטפת " ובהתבסס על עובדה זו, על עדות השוטר, ועל כך שהמבקש חתם במקום, המיועד לכך בטופס המדובר, קבע כי משמעות הסירוב לבדיקה אכן הוסברה למבקש, ויתרה מכך, כי המבקש אף הבין אותה.

כמו-כן, נדחו כל טענות ההגנה הנוספות שהיו בפי המבקש, כמפורט להלן. בית המשפט לתעבורה קבע, בניגוד לטענות המבקש, כי אכן היה במקום האירוע מכשיר " ינשוף "; וכי לא היה כל טעם בהמתנה של 15 דקות בין בדיקת " הינשופון" לבדיקת " הינשוף ", מאחר שממילא התעקש המבקש שלא להיבדק. עוד נקבע, כי השוטר לא הגיע לזירת האירוע כשהוא מחזיק " בדעה מגובשת ", כי אם דרש מהמבקש להיבדק, והלה, אף לפי עדותו שלו, סירב לכך. לבסוף, צוין בהכרעת הדין, כי המבקש הסכים לבדיקת מאפיינים, וממנה עולה הרושם שהוא אכן היה " תחת השפעת אלכוהול קלה ".

באותו מעמד, נגזר דינו של המבקש. מאחר שלא נמצאו נסיבות יוצאות דופן לקולה, קבע בית המשפט לתעבורה, כי אין מקום להימנע מעונש המינימום הקבוע בחוק. מנגד, ולאור עברו התעבורתי של המבקש, אשר נמצא, כי " אינו מכביד כלל ", הוחלט להסתפק בעונש זה. לפיכך, נגזרו על המבקש העונשים הבאים: פסילה מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה למשך שנתיים, בניכוי 30 ימי הפסילה המנהלית; שלושה חודשי פסילה על תנאי, לתקופה של 3 שנים; ו-6 חודשי מאסר על תנאי, למשך 3 שנים, לבל יעבור המבקש עבירה של נהיגה בשכרות, או נהיגה בפסילה. בנוסף, הושת על המבקש קנס בסכום של 1,800 ₪ או 30 ימי מאסר תמורתו.

3.

המבקש הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי, הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין. ביום 19.5.2013, נדחה הערעור על שני חלקיו. בפסק הדין חזר בית המשפט המחוזי, על ההלכה הנודעת בדבר אי-התערבות ערכאת הערעור בממצאי מהימנות ועובדה, ועל-כן סמך את ידיו על קביעותיה של הערכאה הדיונית, תוך שהוא חוזר עליהן ומאשש אותן. אשר לגזר הדין, נקבע, כי בדין השית בית משפט קמא על המבקש את עונש המינימום הקבוע בחוק, שכן " רק במקרים חריגים ויוצאי דופן יפחית בית המשפט מעונש המינימום ", ובמקרה דנן, לא נמצאה כל הצדקה לכך.

בקשת רשות הערעור

4.

ביום 21.7.2013, הגיש המבקש, באמצעות בא כוחו, עו"ד דוד גולן, את בקשת רשות הערעור המונחת לפניי. הטענה המרכזית אשר בפי המבקש היא, כי באופן מהותי לא התקיימו בנידון דידן תנאי " חזקת הסירוב ", המוגדרים בסעיפים 64ב(ב2) ו-64ד' לפקודת התעבורה. זאת, מפני שלשיטת המבקש, כדי לעמוד בחזקת הסירוב, על השוטר הבודק לדרוש מהנהג הנבדק, לנשוף לתוך מכשיר " ינשוף ", אשר נמצא בחזקתו, באותו זמן ומקום. במקרה דנן, כך טוען המבקש – בניגוד לקביעות הערכאות הקודמות – כי לא היה ברשות השוטר מכשיר שכזה. עוד נטען בבקשה כי השוטר דרש מהמבקש להיבדק, כאשר הוא מחזיק ב" דעה מגובשת " לגבי תוצאותיה האפשריות וכי המבקש לא הבין את שהוסבר לו לגבי משמעות סירובו להיבדק, " אם בכלל הוסברה ".

דיון והכרעה

5.

לאחר עיון בבקשה כמו-גם בצרופותיה, סבורני כי היא אינה מקיימת את התנאים אשר נקבעו לקבלת רשות ערעור בפני בית משפט זה, ועל-כן דינה להידחות.

הלכה מושרשת היא כי רשות ערעור " בגלגול שלישי ", תוענק במשורה והיא שמורה אך לאותם מקרים יוצאי דופן, המעוררים שאלה משפטית נכבדה או סוגיה ציבורית כבדת משקל, החורגת מעניינם של הצדדים לבקשה, וכן במקרים, חריגים ביותר, המגלים חשש לעיוות דין או לאי-צדק (רע"פ 4192/13 טרכטנברג

נ' מדינת ישראל (4.8.2013); רע"פ 2956/13 דמקני נ' הועדה לתכנון ובניה תל אביב-יפו (31.7.2013); רע"פ 3857/13 יצחקיאן נ' מדינת ישראל (30.7.2013)). ניתן לראות בנקל, כי, הלכה למעשה, אין מדובר במקרה המעורר סוגיה עקרונית, היות ששתי הערכאות הקודמות דחו באופן פוזיטיבי את הטענות עליהן נסמך המבקש. אשר לטענתו המרכזית של המבקש, לפיה לא היה במקום האירוע מכשיר " ינשוף ", מצאתי כי אין בה ממש, שהרי נקבע, בהסתמך על עדותו האמינה של השוטר, כי מכשיר שכזה אכן היה בידו, בעת התרחשות האירוע. דינן של שתי טענותיו הנוספות של המבקש להידחות, מאותו הטעם.

עסקינן, אפוא, בבקשת רשות ערעור הנסובה סביב שאלות של ממצאי עובדה ומהימנות. התנהלות מעין זו,

שיש בה קורטוב של ניצול לרעה של הליך בקשת רשות הערעור, אין בידי לאפשר, וכפי שציינתי ברע"פ 9019/12 חטיב נ' מדינת ישראל (17.12.2102):

"לא יעלה על הדעת, כי בקשת רשות ערעור תהא כר ל' מקצה שיפורים ' לבעל דין שאינו שבע רצון מהתוצאה אליה הגיעה ערכאת הערעור, תתעלם מהקריטריונים הנהוגים בשיטת משפטנו למתן רשות ערעור, ותהווה, הלכה למעשה, ערעור נוסף על הכרעתו של בית המשפט המחוזי" ((שם, בפסקה 9) וראו גם,

רע"פ 4919/13

ידרמן נ' מדינת ישראל

(28.7.2013);

רע"פ 2212/13 דבש נ' מדינת ישראל

(9.5.2013); רע"פ 2470/13 פרוגה נ' מדינת ישראל

(5.5.2013)).

6.

סיכומם של דברים, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית בזאת.