פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
5191/12
לפני:
כבוד השופט א' רובינשטיין
המבקש:
דרור אלפרון
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי מרכז מיום 20.5.12 בע"פ 9200-01-12 שניתן על ידי כבוד
השופטים: א' טל – סג"נ, ז' בוסתן וע' וינברג-נוטוביץ
בשם המבקש:
עו"ד ניר דוד
החלטה
א.
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (סגן הנשיא טל והשופטות בוסתן ווינברג-נוטוביץ) בע"פ 9200-01-12 מיום
20.5.12, במסגרתו נדחה ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בכפר סבא (השופטת בכור) בת"פ 2237/08 מיום 22.11.11 בו הורשע המבקש בעבירת איומים. עניינה של הבקשה - הרשעה באיומים, מקום שבו נטען כי האיום לא נקלט אצל המתלונן.
רקע והליכים
ב.
כנגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש ואיומים. על פי כתב האישום, בליל 27.10.06 בילה המתלונן עם אחרים במועדון "ביאנקה" ברעננה. בסמוך לשעה 03:00 (28.10.06) המבקש ושניים מחבריו החלו תוקפים ללא סיבה את המתלונן, אשר נפל ארצה, תוך שהם בועטים בו בגופו ופניו, ולמתלונן נגרמו חבלות של ממש. בהמשך הסיעו אחותו של המתלונן ובעלה את המתלונן לבית החולים. משהחלו לנסוע, ניגש המבקש אל רכבם בעוד "קפוצ'ון" לראשו ודפק על החלון. משפתח המתלונן את החלון, אמר לו המבקש, בין היתר, "מלאך המוות בא אליך". לאחר ניהול הוכחות זוכה המבקש מחמת הספק מעבירת התקיפה והורשע בעבירת האיומים.
ג.
להלן עיקרי הממצאים בהכרעה לעניין האיומים: אחותו של המתלונן העידה כי שמעה שהמבקש אומר למתלונן "מלאך המוות בא אליך", והיא נבהלה. בעלה, שנהג ברכב, אישר גם הוא כי המבקש התקרב לרכב חבוש בקפוצ'ון, דפק על החלון, שאל את המתלונן, שהיה בהכרה מעורפלת, אם הרביצו לו. המתלונן השיב בחיוב, והמבקש אמר לו שפניו (של המתלונן) נראות טוב ו"לא נורא מה שעשו לו"; לשאלת המבקש השיב המתלונן כי אינו זוכר מי הרביץ לו, אולם בדרך לבית החולים ציין בפני הבעל שהמבקש הוא זה שהיכה אותו. המתלונן בעדותו אישר, כי המבקש ניגש אליו חבוש בקפוצ'ון, וכי לא הגיש תלונה במשטרה הואיל והמבקש שייך למשפחה "ידועה" של עסקים ופשעים (עמ' 43 לפרוטוקול). הבעלים של המועדון העיד, כי המבקש התקרב חבוש בקפוצ'ון לרכבו של המתלונן בצורה מאיימת. המבקש עצמו, אשר שתק במשטרה, אישר דברים אלה, אך טען כי דיבר על "מלאכי שלום או שרת" ולא על "מלאך המוות". בית משפט השלום קבע כי התקיימה עבירת האיומים והרשיע את המבקש.
ד.
בערעורו לבית המשפט המחוזי טען המבקש, בין היתר, כי אין לייחס לו עבירה של איומים הואיל והדברים שהשמיע לא נקלטו בחושיו של המתלונן (נוכח מצבו לעת ההיא). בית המשפט המחוזי דחה טענה זו. צוין, כי האיום היה מכוון כלפי המתלונן; כי המתלונן זכר שדיבר עם מישהו כשהיה ברכב; וכי אין בעובדה שהמתלונן לא זכר עם מי דיבר ומה היה תוכן הדברים כדי לגרוע מהתקיימותה של העבירה. בית המשפט קבע כממצא עובדתי על יסוד העדויות כאמור, כי האיומים אכן נקלטו בחושיו של המבקש; לפיכך הותיר את ההרשעה בעבירת האיומים על כנה והטעים, כי אין נפקא מינה אם המתלונן לא זכר את האיומים נוכח המצב בו היה שרוי, אלא די בכך שנקלטו בחושיו בשעת השמעתם.
הבקשה
ה.
בבקשת רשות הערעור נטען כך: "האם איום המכוון כלפי 'ראובן' ולא נקלט בחושיו, מחמת שהיה במצב גופני לקוי (חבול, פצוע ומעורפל הכרה), יכול ויעלה כדי עבירת איומים כלפיו לנוכח העובדה כי האיום נקלט בחושיו של 'שמעון', אשר עמד בסמוך ל'ראובן'. ויודגש – המאיים לא פנה אל 'שמעון' ואף לא התכוון להשמיע באזני שמעון 'שמעון' דבר. דבר האיום הגיע באופן בלתי מכוון אל 'שמעון', אך מחמת כי היה מצוי בסמוך ל'ראובן'". נטען, כי עניין דומה נדון והוכרע ברע"פ לם נ' מדינת ישראל , פ"ד ס(4) 96, אם כי נסיבות המקרה אינן באות בגדריו של מקרה זה. צוין, כי במסגרת הבקשה מייחד המבקש את השאלה אך לסוגיה העקרונית שצוינה, בהנחה כי דבריו אכן עלו כדי איום; והשאלה היא "האיום הלא נקלט",
כך במהות לשיטתו.
הכרעה
ו.
הבקשה עוטה לבוש של שאלה משפטית שטרם נדונה בפסיקה. ואולם, סבורני כי נסיבות המקרה וקביעותיהם של שני בתי המשפט הקודמים מובילות למסקנה, שעיקר הקושי אליו מכוון המבקש אינו אלא בממצא עובדתי. המבקש מניח בבקשתו – ולמען הסר ספק נזכיר שכך גם נקבע בהכרעה השיפוטית – כי הדברים אשר השמיע אכן עלו כדי איום, אך לטענתו, הואיל ואיום זה לא נקלט בחושיו של המתלונן, לא השתכללה עבירת האיומים. ואולם, בבית משפט השלום העידה אחות המתלונן (עמ' 10 לפרוטוקול) לגבי הרגע שלאחר האיום כי "אמרתי שאחי היה נראה מפוחד, צחק מפחד"; הדבר תועד על ידי בית משפט השלום (עמ' 2 להכרעת הדין). בית המשפט המחוזי ציין, כי המתלונן העיד שזכר שדיבר עם מישהו אך אינו זוכר מה היה תוכן הדברים; כי האיום כוון למתלונן; וכי אחותו של המתלונן העידה שנראה מפוחד אותה שעה ("צחק מפחד"). בית המשפט המחוזי סבר, וכך גם התרשמותי שלי מעיון בפרוטוקול, כי עדות האחות ניתנה בחשש ובחוסר חשק, ומכל מקום ציין כי האיום נקלט בחושיו של המתלונן, וערעורו של המבקש נדחה. אין מקום לשוב ולדון בשאלה העובדתית.
ז.
בפרשת לם הנזכרת, כעולה מפסק דינה של השופטת (כתארה אז) ביניש והסכמתה של השופטת נאור , נדון מקרה בו האיום מצד המבקש הושמע לגבי אשת המבקש כלפי עובדת סוציאלית. הדברים שונים בענייננו, בו הופנו הדברים כלפי המתלונן, תוך שקליטתו אמנם אינה מלאה, אך די בה להפחידו כעולה מן הראיות; על כן האיום הוא ישיר ועמו תוצאת ההרשעה.
לחיבת המשפט העברי
ח.
אציין כי גם במקורות המשפט העברי מוצאים אנו התייחסות למצב של בעתה שאינה נהירה דיה למבועת. על הפסוק
( דניאל י', ז') "וראיתי אני דניאל לבדי את המראה והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה אבל חרדה גדולה נפלה עליהם ויברחו בהחבא" שואל התלמוד הבבלי ( סנהדרין צ"ד א') מדוע נבהלו, והרי לא ראו דבר והתשובה היא "אף על גב דאינהו לא חזו מידי – מזליהו חזי" ("אף שהם לא ראו דבר, מזלם ראה"). ומסביר הרב שטיינזלץ בביאורו, כי לעתים בשל מקורה של הנפש, "גם אם אדם אינו מסוגל לחוש בסכנה בחושיו, פעמים שבלא דעתו הגלויה מרגיש הוא חשש סתום מן המקום בו הוא נמצא". כך במקרה של חוסר מסוגלות לחוש בסכנה; לא כל שכן כאשר עולה מן הראיות כי האיום נקלט בחושי המתלונן, הגם שלא זכר זאת.
ט.
משכך, אין בידי להיעתר למבוקש.
ניתנה היום, י"ג באב התשע"ב (1.8.2012).
ש ו פ ט