רע"פ 5191/97 הייב אלהאם נ. מדינת ישראל

השופטת ט' שטרסברג-כהן:

המבקשת הורשעה בבית משפט השלום על פי הודאתה בגרימת מוות ברשלנות ובעבירות נוספות לפי פקודת התעבורה הקשורות כולן בארוע של תאונת דרכים בו היתה מעורבת ובו נגרם מותו של נהג מכונית אחרת.

בעקבות ההרשעה, הגיעו המבקשת והמשיבה ל"עסקת טעון" בעניין העונש, לפיו יוטל על המבקשת מאסר בפועל של 6 חודשים שירוצה בעבודות שירות ומאסר על תנאי לפי שיקול דעת בית המשפט. עוד הוסכם כי יוטל על המבקשת עונש של פסילת רשיון הנהיגה ובאשר למשך הפסילה, סוכם, כי הצדדים יטענו ככל שייראה להם, בפני בית המשפט, שיחליט על משך הפסילה לפי שיקול דעתו.

בית משפט השלום הטיל את העונש המוסכם, ככל שהוסכם (6 חודשי מאסר בעבודות שירות, 12 חודשי מאסר על תנאי וקנס כספי). באשר לפסילת רשיון הנהיגה, קבע בית המשפט כי הרשיון יישלל לתקופה של שנה אחת. המשיבה הגישה ערעור על קביעה זו לבית המשפט המחוזי, שהאריך את תקופת הפסילה והעמידה על 5 שנים. על כך בקשת רשות הערעור שלפנינו.

הסניגור המלומד העלה טענות שונות כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי ככל שהדבר נוגע לתקופת הפסילה. עיקר טענתו סבה סביב קביעתו של בית המשפט המחוזי, כי מאחר ולא היו בפני בית המשפט השלום הראיות במלואן, לא היה הוא רשאי להתייחס לעדות הבוחן אלא רק לעובדות בכתב האישום בהן הודתה המבקשת. בכך - על פי הטענה - שגה בית המשפט ושמט את הקרקע מתחת לעסקת הטעון.

אכן, שגה בית המשפט המחוזי בכך שקבע שבית משפט השלום לא רשאי היה לתת דעתו על חומר ראיות חלקי. משהסכימו הצדדים, כחלק מעסקת הטעון, כי בית המשפט יוכל לתת דעתו לחומר זה, לא היתה מניעה שיעשה כן. אלא שאין בכך כדי לסייע למבקשת בבקשתה. המבקשת נהנתה מעסקת הטעון הן לעניין המאסר שירוצה בעבודות שירות והן לעניין הקנס הכספי, ובאשר למשך תקופת פסילת הרשיון, הושאר העניין, בהסכמה, לשיקול דעתו של בית משפט השלום. החלטתו של בית משפט השלום עומדת לביקורת בפני בית משפט המחוזי ופסק דינו של בית המשפט המחוזי אינו מעמיד עילה - בענייננו - למתן רשות ערעור לבית משפט זה. למעלה מן הדרוש נעיר, כי עיון בעדות הבוחן מלמד, כי לא ניתן להגיע על פיו למסקנות אותן הסיק ממנה בית משפט השלום. העובדות שבכתב האישום בהן הודתה המבקשת, גם כאשר הן מצטרפות לדו"ח הבוחן ולעדותו, מצביעים על היות תקופת השלילה שנקבעה על ידי בית משפט השלום, חריגה לקולא והתערבותו של בית המשפט המחוזי באותה קביעה, אינה מצדיקה דיון נוסף בבית משפט זה בהעדר שאלה בעלת חשיבות מיוחדת הראויה להידון בערכאה שלישית.

במצב דברים זה איננו מוצאים עילה למתן רשות ערעור והבקשה נדחית.