רע"פ 5207/06 אסתר כספי נ. מדינת ישראל

1.ביום 10.08.03 הוטל על המבקשת קנס בסך של 250 ש"ח, לאחר שנמצא כי החנתה את רכבה על מדרכה ברחוב הברזל בתל-אביב. בדו"ח העבירה נדרשה המבקשת לשלם את הקנס תוך 30 ימים, ונאמר לה כי אם לא תשלמו יהיה עליה להתייצב בבית המשפט בתאריך 27.9.2004 כדי להישפט. בדו"ח העבירה נאמר עוד, כי אם לא תתייצב המבקשת למשפט ולא יופיע סנגור מטעמה, יראו אותה כמודה בכל העובדות שיוחסו לה, ומותר יהיה לדון אותה שלא בפניה. בהודעה ששיגרה המבקשת לבית המשפט לתעבורה היא כפרה בעובדות, אולם נמנעה מלהתייצב בבית המשפט במועד אליו זומנה. בעקבות כך היא נשפטה בהיעדרה, ובית המשפט גזר לה קנס בסך 350 ש"ח.

2.כנגד פסק דינו של בית המשפט לתעבורה הגישה המבקשת ערעור לבית המשפט המחוזי, ובו טענה כי נעדרה מהדיון הואיל ו"לפי המקובל" הייתה אמורה לקבל זימון למשפט, ובלשון סעיף 3 להודעת הערעור "ידוע לי כי עם הגשת כפירה נקבע מועד שאליו אני צריכה להיות מוזמנת כך שהחלטת השופט לחייב אותי בלי לזמן אותי שגויה וזכותי שהרשעתי תתבטל".

3.לא נהיר לי מהיכן שאבה המבקשת את המידע לפיו בעקבות כפירתה בעובדות היא עתידה לקבל זימון למועד אחר. נהפוך הוא, מתוך דו"ח העבירה ברור לחלוטין כי המבקשת היתה חייבת להתייצב בפני הערכאה הראשונה, בעצמה או באמצעות סנגור מטעמה, והיא אף הוזהרה שאם לא תעשה כן, ניתן יהיה לדון אותה שלא בפניה. לאותה מסקנה יכולה היתה המבקשת להגיע גם מתוך עיון בספח אותו שיגרה לבית המשפט לתעבורה, ובו כלולה כפירתה בעובדות. באותו ספח נאמר כי המבקשת היתה רשאית לעתור לקביעתו של מועד אחר למשפט (דבר שלא עשתה!), ובלבד שתפרט את נימוקיה לכך.

העולה מהאמור הוא, כי הנימוק היחיד עליו התבסס ערעורה של המבקשת נמצא נטול בסיס, ובנסיבות אלו רק טבעי היה שבית המשפט המחוזי יעמוד על כך שהמבקשת תתייצב בפניו כדי לתת הסברים להיעדרה מהדיון בפני בית המשפט לתעבורה. לעניין זה אזכיר את הוראתו של סעיף 126 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, לפיה "באין הוראה אחרת בחוק זה לא יידון אדם בפלילים אלא בפניו". אכן, בסעיף 128 לחוק נקבעו חריגים להוראה הכללית של סעיף 126, אולם לאותו סעיף הוספה תוספת חשובה, לאמור: "... רשאי בית המשפט, בכל שלב של המשפט, לצוות על התייצבות הנאשם ". סבורני, כי עניינה של המבקשת הוא מקרה מובהק בו רשאי היה בית המשפט המחוזי לעמוד על התייצבותו של נאשם, ומשהמבקשת לא עשתה כן, ובא כוחה סרב להצעת בית המשפט לדחות את הדיון, שוב לא היה מנוס מלנהוג בה כמצוותו של סעיף 208 סיפא לחוק. מכאן מסקנתי כי בפסק דינו של בית משפט קמא לא נפל פגם כלשהו המצדיק את קיומו של ערעור שני, ולפיכך דינה של הבקשה להדחות, וכך אני עושה.