רע"פ 5210/06 סמיה סרסור נ. מדינת ישראל

1.המבקשים מתגוררים במבנה בן 804 מ"ר שנבנה ללא היתר, במקרקעין הידועים כחלקה 53 בגוש 63967 בלוד, שייעודם מבנה ציבורי. מקרקעין אלו היו בבעלותו של האפוטרופוס לנכסי נפקדים, ולאחר מכן הועברו לרשות הפיתוח, והופקעו על ידי עיריית לוד לשם בנייתו של בית-ספר. בעבר, נפתחו הליכים פליליים כנגד מבצעה של הבניה, אולם הם הופסקו עם פטירתו.

2.בית-משפט השלום ברמלה ציווה על הריסת המבנה מכוח סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, לאחר שנמצא כי באיזון בין אינטרס המבקשים בהמשך קיומו של המבנה, ובין האינטרס הציבורי בבנייתו של בית-הספר, ידו של האחרון על העליונה.

3.המבקשים הביאו את השגותיהם בפני בית-המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, וטענו כי מאחר ובנייתו של בית הספר הושלמה זה מכבר, איזון אינטרסים ראוי מחייב שלא להותיר את צו ההריסה על כנו. בית-המשפט (כבוד השופטת י' שיצר) קבע כי אינטרס הציבור הוא שלא ייצא חוטא נשכר, וכי קיומו של המבנה נשוא צו ההריסה מונע את המשך בנייתו של בית-הספר. נוכח כך, נדחה הערעור, ומכאן הבקשה שבפני, בה עותרים המבקשים ליתן להם רשות לערער, בטענה כי הראיות שהוצגו בפני בית-משפט קמא, אינן מלמדות על צורך ציבורי בהריסת המבנה.

4.דין הבקשה להידחות. הלכה היא כי רשות ערעור ניתנת במשורה, ובמקרים בהם עולה שאלה משפטית כללית, אשר השלכותיה חורגות מעניינו הקונקרטי של המבקש. אין בבקשה שבפני אלא עתירה להתערבות בממצאים של עובדה ומהימנות, בהם ערכאת ערעור, ומקל וחומר ערכאת ערעור שנייה, אינה נוהגת להתערב על נקלה. אף שלכלל זה נקבעו חריגים, אין הם מתקיימים במקרה שבפני (ראו ע"פ 522/84 סביחאת נ' מדינת ישראל , פ"ד מא(1)551, 555; ע"פ 7024/93 פלח נ' מדינת ישראל , פ"ד מט(1) 2, 20).

אשר על כן, הבקשה נדחית.