רע"פ 5212/06 אסתר כספי נ. מדינת ישראל

1.ביום 7.10.2003 נדרשה המבקשת לשלם קנס בגין החניית רכבה במקום חנייה מוסדר מבלי ששילמה את האגרה הכרוכה בכך, עבירה לפי סעיף 12א לחוק עזר עירוני לתל-אביב-יפו (העמדת רכב וחנייתו), התשמ"ד-1983. בהודעת הקנס נאמר למבקשת, כי מכוח סעיף 229(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982, עומדת בפניה הברירה שלא לשלם את הקנס, ולבחור להישפט בפני בית-המשפט לעניינים מקומיים. המבקשת ביכרה אפשרות אחרונה זו, ואף שלחה לבית-המשפט הודעה מטעמה, בה כפרה בעובדות כתב-האישום. ישיבת בית-המשפט נקבעה ליום 20.11.2003, ובהזמנה להישפט שנשלחה למבקשת צוין, כי אם תימנע מלהתייצב למשפט או לחלופין, אם לא יופיע סנגור מטעמה, ייראו אותה כמי שהודתה בעובדות וניתן יהיה לדון אותה שלא בפניה.

2.המבקשת לא התייצבה לדיון, ואף לא שלחה סנגור מטעמה. נוכח כך קבע בית-המשפט, כי יש לראותה כמי שהודתה בכל העובדות המפורטות בכתב-האישום (מכוח סעיף 240(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982). בהמשך, ציין בית-המשפט, כי הואיל והוא אינו סבור כי בשפיטתה של המבקשת בהעדרה כרוך עיוות דין, נכון להרשיעה בעבירה שיוחסה לה. בעקבות זאת, הוטל על המבקשת קנס בסך 140 ש"ח.

2.המבקשת הביאה את השגותיה כנגד פסק-הדין בפני בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, תוך שהיא טוענת כי פסק-הדין שניתן בעניינה – דינו בטלות, וזאת, מן הטעם שבית-המשפט שגה כאשר הרשיע אותה בהעדרה. בית-המשפט (השופטת י' שבח) דחה את הערעור, בהתבסס על הקביעה העובדתית, כי המבקשת ידעה על מועד הדיון, אשר התנוסס, בין היתר – כך ציין בית-המשפט – על הודעת הכפירה שנשלחה מטעמה לבית-המשפט. עוד נקבע, כי משבחרה המבקשת שלא להתייצב בבית המשפט, בדין נהגה הערכאה הראשונה כאשר ראתה אותה כמי שהודתה באישום שיוחס לה.

3.מכאן בקשת הערעור שבפני, בגדרה טוענת המבקשת, כי עם שליחתה של הודעת הכפירה לבית-המשפט, התייתר הצורך בנוכחותה בדיון. זאת, משום שלטענתה, על פי המקובל, הישיבה הראשונה בבית-המשפט מיועדת תמיד להקראת כתב-האישום ולרישום תגובת הנאשם, ולא לדיון באישום גופו.

4.דין הבקשה להידחות. הלכה היא, כי רשות ערעור ניתנת במשורה, ורק מקום בו מעלה היא שאלה כללית, החורגת מגדר עניינו של המבקש הספציפי. הבקשה שבפני – המסבה עצמה על ההליך שהתנהל בעניינה של המבקשת – אינה מעלה שאלה מעין זו, ומסיבה זו בלבד, דינה דחייה. אף לגופו של עניין, סבורני כי בטענותיה של המבקשת אין ממש. ניהולו של ההליך המשפטי, הן במישור הטכני והן במישור המהותי, הופקד בידיו האמונות של בית-המשפט, ומשהוזמנה המבקשת – לפי בקשתה – להתייצב באולם בית-המשפט במועד ובשעה מוגדרים, היה עליה לעשות כן, מבלי להניח הנחות א-פריוריות כלשהן לגבי אופן ניהול הישיבה או תוכנה, ובוודאי, מבלי להסיק מסקנות בדבר נחיצות התייצבותה. אם תוסיף לכך את העובדה שלמבקשת הובהרה מראש, בהזמנה למשפט ששוגרה אליה, התוצאה של אי-התייצבות בבית המשפט, שוב אין מנוס מן המסקנה כי לא נפל פגם בהליכים שהתקיימו בפני הערכאה הדיונית, וממילא לא הוכחה עילה אשר תצדיק התערבות בה.

לאור כל האמור, הבקשה נדחית.