רע"פ 5213/05 יוסף סייג נ. מדינת ישראל

1.המבקש, עורך-דין במקצועו, הועמד לדין בפני בית משפט השלום בתל-אביב, באשמת ביצוען של עבירות שונות לפי פקודת מס הכנסה, חוק מס שבח מקרקעין וחוק העונשין. נטען, כי לצד עיסוקו בעריכת דין, פעל המבקש גם בסחר ותיווך במקרקעין, מבלי שדיווח על כך לרשויות המס, ותוך שהוא משתמש במרמה, עורמה ותחבולה, במזיד ובכוונה להתחמק ממס.

בתום שמיעתן של הראיות, הורשע המבקש בכל העבירות שיוחסו לו. בית המשפט לא דן באופן פרטני בכל אחת מהעסקאות שיוחסו למבקש, אלא במיעוטן בלבד, והוא נהג כך משום שדחה מכל וכל את קו ההגנה בו נקט המבקש, ובלשון הערכאה הראשונה: "איני רואה עצמי נצרכת לפשפש בכל אותם תיקים שהוצגו לי והנוגעים לעסקאות שונות; להעמיק חקר בין הגדרת היזם לזה הקבלן, למכלול הבעיות המשפטיות בעסקי נדל"ן – להן טען הנאשם ולהצביע על מידת מעורבותו ... בעסקי התיווך בהם היה שותף ... אסתפק רק במספר הערות והבהרות, ואף זאת מטעמים שבנימוס בלבד" (ראו עמ' 19 להכרעת-הדין).

בעקבות הרשעת המבקש, גזר לו בית משפט השלום 18 חודשי מאסר, 10 חודשים מאסר על-תנאי וקנס בסך 10,000 ש"ח.

2.פסק-דינו של בית משפט השלום הועמד לבחינה בפני בית המשפט המחוזי, ובפיהם של שופטי המותב היתה ביקורת על דרך ניסוחו והנמקתו, ובלשון המקור: "[ פסק הדין ] מתאפיין בכך שהוא כללי ביותר וכמעט אינו דן בעובדות הספציפיות. הוא מורכב מפרק ארוך ... שבו חזרה על עובדות כתב-האישום, וכן סקירה משפטית כללית של מהות העבירות. לאחר פרק זה מתייחס בית משפט קמא בקצרה לשלוש מהעסקאות שבכתב-האישום, ואף זאת, מבלי לקבוע לגביהן ממצאים של ממש ... מדובר ב-48 עסקאות מקרקעין ... היחס בין מספר העסקאות הנטענות למספרן של העסקאות אליהן התייחס בית משפט קמא, מדברת בעד עצמה ...".

בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע, כי מהכרעת-הדין נעדרים ממצאים, ברורים וחד-משמעיים, ביחס לכל אחת מהעסקאות שיוחסו למבקש, ובמצב זה עמדו בפני ערכאת הערעור שתי אפשרויות: האחת, להחזיר את הדיון לבית משפט השלום כדי שישלים את החסר בהכרעת-הדין, והאחרת, לעשות את אותה מלאכה בעצמו. בית המשפט המחוזי בחר ללכת בדרך השנייה, ואת החלטתו נימק בכל אחד מאלה: השופטת אשר פסקה בעניינו של המבקש פרשה לגמלאות; מדובר בהליך ארוך ששמיעתו נמשכה מספר שנים (2003-1999), נשמעו בו עדים רבים, וקיים בו פרוטוקול עב-כרס; חלף זמן רב מאז בוצעו העבירות (בשנים 1995-1991). עם זאת, הנחה בית המשפט המחוזי את עצמו, כי בבואו לפסוק בערעור הוא יפעל על פי כללים אלה:

א.אימוץ קביעות מהימנות וממצאי עובדה של בית משפט השלום.

ב.הסתמכות על תיעוד שהוגש.

ג.בחינת הראיות על פי כללי היגיון בלבד, להבדיל מקביעת ממצאים מכוח התרשמות.

ואכן, בפסק-דין מנומק ומפורט ביותר, דן בית המשפט המחוזי בכל אחת מן העסקאות שיוחסו למבקש, ובסופו של יום הוא זוכה מחלק מהעבירות, ובאחרות שב והורשע. תוצאה זו חייבה התערבות גם בעונש, ובעקבות כך הועמדה תקופת המאסר בה ישא המבקש על שנה אחת.

3.בבקשה שבפני עותר המבקש לקבלתה של רשות ערעור, אולם לאחר שעיינתי בנימוקי הבקשה, ומנגד, בתגובת המשיבה, מצאתי כי לא הוכחה עילה לכך.

אכן, הדרך בה הלך בית המשפט המחוזי בעניינו של המערער אינה נפוצה, הואיל וככלל יש להותיר בידי הערכאה אשר שמעה את העדים והתרשמה מהם בדרך בלתי-אמצעית, את קביעתם של הממצאים עליהם ייושם בהמשך הדין. אולם גם את זאת ראוי להדגיש, כי סמכות לעשות זאת נתונה גם נתונה לבית משפט שלערעור, לאמור: "להסיק מחומר הראיות שהיה לפני הערכאה הקודמת או לפניו מסקנות שונות משהסיקה הערכאה הקודמת או לקבוע כי אין בו יסוד למסקנותיה" (סעיף 212 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982); או "לקבל את הערעור, כולו או מקצתו, ולשנות את פסק הדין של הערכאה הקודמת או לבטלו וליתן אחר במקומו", ובכלל "ליתן בקשר לפסק הדין כל החלטה אחרת שהערכאה הקודמת היתה מוסמכת לתתה" (סעיף 213(1) ו-(3) לחוק).

הנה כי כן, סמכותו של בית משפט שלערעור רחבה היא, עם זאת יש לעשות בה שימוש זהיר כדי שלא נמצא משנים "סדרי עולם" בכל הנוגע לסמכויות אותן ייחד המחוקק לכל אחת מהערכאות.

לאחר שבחנתי ושבתי ובחנתי את נימוקי הבקשה, מחד, ואת פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, מאידך, שוכנעתי כי לא היה מנוס מהדרך בה הלכה ערכאת הערעור. יתרה מכך, סבורני כי באותה דרך לא היה כרוך קיפוח של הגנת המבקש, נהפוך הוא, מדובר בעובדות פשוטות יחסית, מהן הסיק בית המשפט המחוזי את המסקנות ההגיוניות היחידות המתבקשות, ועל כן גם לא מצאתי כי בפסק הדין היה כרוך עיוות דין כלשהו.

משהגעתי למסקנה זו, שוב אין מנוס מדחיית הבקשה, וכך אני עושה.