רע"פ 5244/07 יוסף אבן -שוהם נ. מדינת ישראל

1.

בשנת 2001 הרשיע בית-משפט השלום ברחובות את המבקש, על-פי הודאתו, בעבירות של נהיגה בזמן פסילה, נהיגה ללא ביטוח וללא רישיון נהיגה, התחזות כאדם אחר והפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו. בעקבות כך, הושתו על המבקש שמונה חודשי מאסר, עשרה חודשים נוספים על-תנאי, ורישיונו נפסל לתקופה של שמונה שנים ושמונה שנים נוספות על-תנאי.

2.

בשנת 2006, חמש שנים לאחר שפסק-הדין הפך לחלוט, הגיש המבקש, אשר לא היה מיוצג אותה עת, ערעור לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו כנגד גזר-הדין. את השיהוי בהגשת הערעור נימק בכך ששהה בכלא במשך ארבע שנים, ובתקופה זו שירות בתי-הסוהר מנע ממנו מלהגיש את הערעור. אמנם, לאחר ששוחרר מן הכלא המתין כמעט שנתיים נוספות בטרם פנה לבית המשפט המחוזי, אולם זאת עשה – כך לדבריו – כדי להוכיח לבית-המשפט כי חזר למוטב ונטש את עולם הפשע. לגופו של עניין, טען המבקש כי ראוי להקל בעונש הפסילה שהושת עליו, וזאת כדי שיוכל לשוב ולהתפרנס מנהיגה. בית-המשפט המחוזי דחה את הערעור בהעדר נימוקים המצדיקים את השיהוי הרב שבהגשתו.

3.

כעת עותר המבקש, אשר עודנו אינו מיוצג, ליתן לו רשות לערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. המבקש שב ומדגיש כי העיכוב בהגשת הערעור נבע מרצון כן להוכיח כי השתקם וחזר למוטב.

4.

דין הבקשה להידחות. הלכה היא כי רשות ערעור ניתנת במשורה, ורק במקרים המעוררים סוגיה משפטית החורגת מעניינם של בעלי-הדין ( ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 ) . ברי כי עניינו של המבקש לא נמנה על מקרים אלה. אף לגופו של עניין איני סבור כי שגה בית-המשפט המחוזי בהחלטתו. שיהוי של כשש שנים בהגשת הערעור, מחייב הסבר משכנע וכזה לא ניתן.

ברי כי גרסתו של המבקש, לפיה שירות בתי הסוהר לא אפשר לו, ובניגוד לנהלים, לממש את זכותו לערער, אינם מתקבלים על הדעת, ומכל מקום, טענה זו לא נתמכה ולו בבדל של ראיה.

אשר על כן, הבקשה נדחית.