רע"פ 5250/03 רדייב מינה נ. מדינת ישראל

1.המבקשות הואשמו בעבירה של סחיטה ואיומים לאחר שסירבו להתפנות מדירה בבעלות המתלונן, אלא אם יערוך עבורן המתלונן, שהוא עורך-דין במקצועו, חוזה שכירות פיקטיבי, באמצעותו תוכלנה לקבל כספים מהבנק. המבקשות טענו להגנתן כי לא היה להן כל צורך בחוזה פיקטיבי, שכן באותה העת היה כסף בחשבון הבנק שלהן, וכל שביקשו, לטענתן, הוא-להאריך את תקופת השכירות נוכח הודעה שקיבלו על סכום כסף שצפוי להגיע. עוד טענו המבקשות כי המתלונן רודף אותן ואף הגישו מסמכים שונים שיש בהם, לטענתן, כדי להעיד על כך.

בית-משפט השלום בנצרת (כבוד השופטת ל' יונג-גפר) הרשיע את המבקשות בעבירה שיוחסה להן וקבע כי גרסת עדי התביעה, והמתלונן בכללם, מאמתת את העובדות המפורטות בכתב-האישום, והיא מהימנה ומקובלת עליו. תימוכין לגרסה זו מצא בית-המשפט בהודעות שמסרו המבקשות למשטרה, בהן הודו כי דרשו חוזה פיקטיבי על-מנת לקבל כסף, וכן בדפי החשבון שהגישו המבקשות, מהם עולה כי כשבוע לאחר שנסתיימה תקופת השכירות הופקד בחשבונן סכום כסף ניכר, ולמחרת היום עזבו את הדירה. בית-המשפט גזר על המבקשות מאסר על תנאי בן חודשיים למשך שנה ביחס לעבירה בה הורשעו, תוך שהתחשב בנסיבותיהן האישיות הקשות ובזמן הרב שחלף מאז בוצעה העבירה.

2.המבקשות ערערו על הרשעתן בפני בית-המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופטים י' כהן, א' אברהם, ג' (דה-ליאו) לוי) וערעורן נדחה. בית-המשפט המחוזי ציין בהחלטתו כי הודעת הערעור לא העלתה טענות של ממש ומכל מקום, כך קבע, הכרעת-הדין של בית-משפט השלום מנומקת ומפורטת ומקיפה את כלל הראיות והעדויות שהובאו בפניו, ואין כל הצדקה להתערב בה.

3.מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, במסגרתה חוזרות המבקשות וטוענות לחפותן.

ככלל, אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בממצאים שבעובדה ובמהימנות, אותם קבעה הערכאה הדיונית. הדברים יפים שבעתיים מקום בו מתבקשת התערבותו של בית-משפט זה ב"גלגול שלישי". עיינתי בטענותיהן של המבקשות ובחומר הרב שצורף על ידן. הטענות כולן מופנות כנגד ממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית ולא מצאתי בהן טעם מבורר המצדיק מתן רשות ערעור. הרשעתן של המבקשות, כפי שציין בית-המשפט המחוזי, מבוססת היטב ואף העונש שהוטל מקל עמן עד מאד.

הבקשה נדחית.