רע"פ 5278/07 דליה סבלסון נ. מדינת ישראל

1.

בית-המשפט לעניינים מקומיים בתל-אביב-יפו הרשיע את המבקשת, על סמך הודאתה, בביצוע עבודות בנייה ללא היתר, עבירה לפי סעיף 204(א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, וזאת לאחר שהרסה את קירות מרפסת דירתה וגג אסבסט אשר נבנו ללא היתר, והחליפה אותם בבנייה חדשה. בגין הרשעתה, נגזר לה קנס וכן ניתן צו להריסת תוספת הבניה. בעקבות כך פנתה המבקשת לוועדה המקומית לתכנון ובניה תל-אביב, וביקשה לקבל היתר לעבודה שביצעה, אולם נדחתה. במהלך הדיון בערר שהגישה, התברר לה כי המשיבה אינה חולקת על-כך שהמרפסת המקורית נבנתה בשנות השישים ולא על-ידי המבקשת, הואיל והיא רכשה את הדירה רק בשנת 2001. משכך, פנתה היא לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב בבקשה להארכת מועד לצורך הגשתו של ערעור, ובית המשפט ( השופטת נ' אהד ) נעתר לה תוך שהוא מוסיף ואומר:

"השאלה המשפטית העולה מתוך האישום, הערעור וככל הנראה גם מתוך החלטת הוועדה, הינה, האם החלפה זו היא שיצרה תוספת בנייה בת 11.6 מ"ר, או, שיש לראות שטח זה שהיה תחום בקירות אסבסט מאז שנות השישים, כשטח קיים לדירה?".

בערעורה, עתרה המבקשת לבטל את הרשעתה מכמה טעמים: החלטתו של בית-המשפט לעניינים מקומיים מחייבת את המבקשת לבנות את התוספת מחדש מאסבסט, שהינו חומר אסור; העבירה בוצעה לפני שנים רבות ועילת התביעה התיישנה; הבניה האסורה נעשתה טרם כניסתו לתוקף של חוק התכנון והבניה התשכ"ה-1965, ועל-כן הרשעתה היא בבחינת החלה רטרואקטיבית של חוק זה; לא התקיים בה היסוד הנפשי הדרוש לגיבוש אשמתה, באשר היא לא היתה מודעת לבנייה הבלתי חוקית שבוצעה בנכס עשרות שנים לפני שרכשה אותו; מעשיה הם בגדר "החלפת בנייה" ולא תוספת בניה אסורה; עומדת למבקשת הגנה מן הצדק, הואיל והמשיבה ידעה כי הבניה בוצעה אי-שם באמצע המאה הקודמת ולא פעלה נגדה.

בית-המשפט המחוזי דחה את הערעור, תוך שהוא מתייחס רק לשתיים מתוך טענות המבקשת. בית-המשפט קבע כי הבניה בוצעה בשנת 2003 ולא בשנות השישים כפי שטענה המבקשת, וממילא אין להידרש לטענת ההתיישנות שעה שזו לא הועלתה בפני בית-משפט השלום.

2.

עתה עותרת המבקשת ליתן לה רשות לערער על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, ובפיה אותם טעמים שהציגה בערכאה קמא. עוד טוענת היא, כי לאחר שבית-המשפט המחוזי ( השופטת נ' אהד ) הגדיר את השאלה המשפטית העולה בערעור בעת שדן בבקשה להארכת מועד, הרי שבדיון בערעור גופו היה מקום להתייחס לסוגיה זו.

3.

דין הבקשה להידחות. עניינה הפרטני של המבקשת נדון בפני שתי ערכאות, ובכך די. הלכה היא, כי הרשות לקיים ערעור בגלגול שני ניתנת במשורה, באשר מיועדת היא לאותם מקרים חריגים אשר מעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית ועניינה א ינו רלבנטי רק לצדדים המתדיינים (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123). לגופו של עניין – אין בטענותיה של המבקשת ולא כלום. המבקשת ביצעה עבירה בשנת 2003 עת החליפה את קירות המבנה וגגו בבנייה חדשה. סעיף 145 לחוק התכנון והבניה קובע כי:

"(א) לא יעשה אדם אחד מאלה ולא יתחיל לעשותו אלא לאחר שנתנה לו הועדה המקומית או רשות הרישוי המקומית, לפי הענין היתר לכך ולא יעשה אותו אלא בהתאם לתנאי ההיתר:

...

(2) הקמתו של בנין, הריסתו והקמתו שנית, כולו או מקצתו,

הוספה לבנין קיים וכל תיקון בו , למעט שינוי פנימי בדירה".

הריסת הקירות והגג דרשה היתר כמו גם הקמתם מחדש (ראו גם ע"פ 223/66 תיק נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד כ(2) 558). אכן, אפשר שהיה מקום להתייחס לסוגיה זו במסגרת הערעור, אך אין לומר כי בית-המשפט המחוזי היה חייב לעשות זאת רק משום שבהחלטה בבקשה להארכת מועד הוגדרה, באמרת אגב, שאלה משפטית נוספת. ודאי שכך הוא בנסיבות בהן המבקשת, בהיותה מיוצגת על ידי יודע משפט, הורשעה לאחר שהודתה בעובדותיו של כתב-האישום.

הבקשה נדחית.