רע"פ 5282/13 רחמים אוחנה נ. מדינת ישראל

1.

המבקש הורשע לפי הודאתו בעבירה של ניסיון גניבה בידי עובד. לפי כתב האישום המתוקן, המבקש אבטח העברת 10 מיליון ש"ח במסגרת עבודתו כמוביל ומאבטח בבנק מזרחי-טפחות. המבקש הבחין, לאחר הובלת הכסף, כי חבילה של 100,000 ש"ח נותרה מאחור, והחליט לגונבה. המבקש לקח את החבילה והניח אותה בתאו שבחדר המאבטחים. לאחר מכן, נודע למבקש כי בבנק מחפשים את החבילה החסרה, והוא החליט לנסות להחזיר את הכסף. המבקש הניח את החבילה ליד כספת שהוצבה בסניף הבנק והסב את תשומת ליבה של פקידה במקום לקיומה של החבילה.

2.

במסגרת הטיעונים לעונש, עתרה המשיבה להרשעה ולהטלת עונש מאסר בעבודות שירות. המלצת שירות המבחן הייתה על סיום ההליך בשירות לתועלת הציבור ללא הרשעה. בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת ש' לארי-בבלי ) החליט לאמץ את המלצת שירות המבחן, והורה על סיום ההליך ללא הרשעה תוך הטלת צו שירות לתועלת הציבור בהיקף של 180 שעות וכן צו מבחן למשך שנה. זאת, לאחר שמצא כי מדובר במעידה חד-פעמית מצד המשיב, שבחר להחזיר את הכסף שאותו ניסה לגנוב, ולאחר שקבע כי הפגיעה שתיגרם לו אם יורשע בדין אינה מדתית על רקע חומרת העבירה שביצע.

3.

בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטים א' רומנוב, ר' פרידמן-פלדמן ו ר' שמיע ) נעתר באופן חלקי לערעור המדינה והורה על הרשעת המשיב תוך הותרת העונש על כנו. בית המשפט מצא כי לא ניתן להימנע מהרשעתו של המשיב בנסיבות העניין, שכן מדובר בניסיון גניבה של סכום כסף גדול בידי מי שהיה אמון על שמירתו ואבטחתו. עוד צוין כי החזרת הכסף מצד המשיב לא נעשתה בשל חרטה, אלא בשל הידיעה כי בבנק מחפשים אחר החבילה החסרה. בנסיבות אלה, סיום ההליך ללא הרשעה אינו הולם את חומרת האירוע, ואין עילה לחרוג מהכלל שלפיו ביצוע עבירה מביא להרשעה בפלילים.

4.

מכאן הבקשה שלפניי. המבקש טוען כי בפסיקת בתי המשפט ישנה חוסר אחידות ביחס לאופן החלת ההלכה הפסוקה הנוגעת להימנעות מהרשעה, ובפרט – במשקל הניתן לחומרת העבירה. לגופם של דברים, נטען כי העבירה המיוחסת לו (ניסיון גניבה) בנסיבות ביצועה, אינה ברף החמור, ולכן לא היה מקום להתערב בהכרעת בית משפט השלום. עוד מפנה המבקש להמלצתו של שירות המבחן להימנע מהרשעה, וכן

לחלוף הזמן בין מועד ביצוע העבירה לבין מועד מתן פסק הדין.

5.

דין הבקשה להידחות. הלכה היא כי רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן במשורה, כאשר עולה מהבקשה טענה בעלת חשיבות כללית מעניינו הפרטני של המבקש (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). בענייננו, על אף טענותיו של ב"כ המבקש, הבקשה אינה מעלה שאלות משפטיות המעלות סוגיות בעלות חשיבות ציבורית, וכל עניינה הוא בנסיבותיו הפרטניות של מקרה זה. בית המשפט המחוזי יישם את המבחנים שנקבעו בע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל פ"ד נ"ב (3) 337 (1997), ובפסיקה שבאה בעקבות הלכה זו (ראו, למשל: ע"פ 2669/00 מדינת ישראל נ' פלוני , פ"ד נד(3) 685, 690 (2000); ע"פ 9893/06 לאופר נ' מדינת ישראל (31.12.2007)). שאלת יישומה של הלכה זו אינה מצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית, גם אם הערכאות הקודמות יישמו אותה באופן שונה (השוו: רע"פ 5500/12 בבתי נ' מדינת ישראל (3.9.2012)).

הבקשה למתן רשות ערעור נדחית אפוא.