רע"פ 5295/12 אלכסנדר גלזניאק נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (עפ"ת 45056-06-12, כבוד השופט ר' בן יוסף מיום 5.7.2012).

המבקש הורשע בהתאם להודאתו בעבירות של נהיגה בזמן פסילה, נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף ונהיגה ללא ביטוח. ביום 12.6.2012 הטיל עליו בית המשפט לתעבורה בתל אביב-יפו (פ"ל 7329-11-11) עונש של פסילה בפועל למשך 24 חודשים, וכן הפעלה, בחופף, של ארבעה חודשי פסילה על תנאי שהוטלו עליו בתיק קודם; שבעה חודשי מאסר בפועל, וכן הפעלה, בחופף, של שבעה חודשי מאסר על תנאי שהוטלו עליו בתיק קודם; 12 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים; וכן שישה חודשי פסילה על תנאי למשך שלוש שנים. בגזר דינו התייחס בית המשפט לכך שהמבקש התחזה לנהג מונית למרות שאינו מורשה לנהוג במונית ואינו אוחז כלל ברישיון נהיגה בתוקף. עוד התייחס בית המשפט לכך שהמבקש ביצע את העבירות בתיק זה בעת שתלוי ועומד נגדו עונש מאסר מותנה בן שבעה חודשים שניתן בנוכחותו ארבעה חודשים קודם לכן. בית המשפט התייחס לפסיקתו של בית משפט זה לפיה העונש הראוי למי שנוהג בזמן פסילה הוא עונש מאסר בפועל. כמו כן, התייחס בית המשפט לנסיבות החמורות המיוחדות למקרה זה. לאור כל זאת קבע בית המשפט כי האינטרס הציבורי גובר במקרה זה על נסיבותיו האישיות של המבקש, שכן האחרון עשה דין לעצמו, זלזל בהוראות בית המשפט, וכל זאת לאחר שטען בדיון הקודם בעניינו כי הוא מבקש לפתוח דף חדש.

על גזר הדין, הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי, אשר דחה את הערעור. בית המשפט קבע כי לא מצא בעונש שהטילה הערכאה הדיונית משום חריגה במידה בלתי סבירה מהענישה ההולמת.

מכאן הבקשה שלפניי, שבמסגרתה טוען המבקש כי העונש שהוטל עליו הוא חמור מדי וכי היה על בית המשפט להזמין תסקיר מטעם שירות המבחן בטרם גזר את דינו. עוד טוען המבקש כי קביעת בית המשפט בדבר מדיניות הענישה הנוהגת שלפיה יש להטיל עונשי מאסר על הנוהגים בזמן פסילה – בטעות יסודה. יתרה מזאת, מלין המבקש על כך שבית המשפט לא נתן משקל הולם לנסיבותיו האישיות, כגון: מצבו הרפואי, עבר תעבורתי שאינו מכביד, שמעולם לא ריצה עונש מאסר של ממש. לבסוף, טוען המבקש כי גם בהטילו עונש שלילת רישיון הנהיגה לתקופה של 24 חודשים החמיר עמו בית המשפט יתר על המידה.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובפסקי הדין שניתנו בעניינו של המבקש, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, וזאת אף מבלי להידרש לתגובת המשיבה.

הלכה שנטעה לה שורשים בשיטתנו המשפטית היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין אם משפטית ובין אם ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי (ראו: 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). בקשתו של המבקש אינה מעלה שאלות משפטיות בעלות חשיבות ציבורית, וכל עניינה הוא בנסיבותיו הפרטניות של המבקש. יתרה מזאת, לא שוכנעתי כי מדובר במקרה המצדיק מתן רשות ערעור מטעמים של צדק ועיוות דין. התרשמותי היא שאופי הטענות בבקשה שלפניי הוא ערעורי שאין הצדקה לשומען בשלישית, לאחר ששתי ערכאות הכריעו בהן.

בנוסף, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בענייננו, לא מצאתי כי מקיימת סטייה כאמור, הן ביחס לרכיב המאסר בפועל והן ביחס לרכיב שלילת רישיון הנהיגה.

אוסיף, בבחינת למעלה מן הנדרש, כי אף לגופו של עניין לא מצאתי מקום להתערב בעונש שהוטל על המבקש. העבירות שבהן הוא הורשע, כשרק ארבעה חודשים עובר למועד ביצוען הורשע בעבירות בעלות אופי דומה, עולות כדי זלזול מופגן בחוק ואף מהוות סממן לכך שעונש מקל אינו כלי אפקטיבי להרתעתו מפני ביצוע עבירות תנועה נוספות. משכך, אני מוצא כי העדפת האינטרס הציבורי במקרה זה הוא בהחלט הדרך שבה יש להלך לצורך הרתעת המבקש ועל מנת למנוע הישנות ביצוע עבירות מסוג זה על ידו בעתיד.

אשר על כן, דין הבקשה להידחות.

לאור האמור לעיל, הבקשה לעיכוב ביצוע מתייתרת.