רע"פ 5299/10 איאד בכארנה נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (ע"פ 346/09, כבוד השופטים

א' הלמן , א' קולה ו- ע' עיילבוני ) מיום 25.5.2010 בו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בנצרת (ת"פ

3894-06-08, כבוד הנשיא ג' אזולאי ).

כנגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של תקיפה סתם (בת זוג), לפי סעיפים 379 ו-382(ב)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק ); עבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש (בת זוג), לפי סעיפים 380 ו-382(ג) לחוק; עבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק; וכן עבירה של פציעה, לפי סעיף 334 לחוק. לפי המתואר בכתב האישום, ביום 21.5.2008 תקף המבקש, כשהוא תחת השפעת אלכוהול, את אשתו (להלן: המתלוננת ) בכך שהתנפל עליה, חנק אותה ואיים עליה שלא יעזוב אותה עד שתמות. לאחר שהמתלוננת הצליחה להשתחרר המבקש נטל מקל והיכה אותה באמצעותו בכל חלקי גופה. כתוצאה מהתקיפה נגרמו לה פצע וחבלות שבגינם נזקקה לטיפול רפואי.

ביום 10.5.2009 הרשיע בית משפט השלום את המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. בית המשפט עשה שימוש בסעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 וקבע כי הוא מעדיף את הודעתה של המתלוננת במשטרה על פני עדותה בפניו. בית המשפט מצא חיזוקים להודעתה של המתלוננת בדמות עדותו של אביו של המבקש, תעודה רפואית שהוגשה בעניינה של המתלוננת ועדויותיהם של השוטרים אשר הגיעו למקום האירוע וגבו את הודעתה של המתלוננת בבית החולים. בית המשפט הוסיף וקבע, בין היתר, כי היסוד הנפשי של המבקש הוכח מאליו לאחר שהוא כפר בעצם המעשה וכי אף אם הוא היה טוען טענת שכרות, טענה זו כפופה לסייג הקבוע בחוק לענין דרך הכניסה למצב השכרות.

ביום 14.7.2009 גזר בית משפט השלום על המבקש עונש של 24 חודשי מאסר בפועל במצטבר לכל עונש מאסר שהוא מרצה וכן עשרה חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים, והתנאי שלא יעבור עבירה בה הורשע או כל עבירת אלימות פיזית כלפי אדם.

המבקש הגיש ערעור על הרשעתו, ולחלופין על גזר הדין, לבית המשפט המחוזי בנצרת. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור על כל חלקיו אך קבע, לאור הסכמת המשיבה, כי הרשעת המערער בעבירת האיומים תבוטל. בית המשפט דחה את טענת המבקש, לפיה לא ניתן לייחס לו שתי עבירות תקיפה כיוון שמדובר במסכת עובדתית אחת, וקבע כי מעשי התקיפה שביצע נעשו ברצף ואינם נבלעים זה בזה. בית המשפט דחה גם את טענת המבקש לפיה עקב היותו שיכור לא ניתן לייחס לו את היסוד הנפשי הדרוש וקבע כי הוא זה שגרם למצב השכרות בו היה נתון בעת ביצוע העבירות ולכן מתקיים בו היסוד הנפשי הדרוש בעניינו. בית המשפט דחה גם את טענתו לפיה לא היו די ראיות לכך שנגרמו למתלוננת חבלות חמורות וקבע כי לא מצא מקום להתערב בקביעות העובדתיות של בית משפט השלום בהקשר זה. גם טענותיו לפיהן נפגעה זכות ההיוועצות שלו עם עורך-דין בטרם חקירתו במשטרה וכי בית משפט השלום שגה בכך שהעדיף את הודעת המתלוננת במשטרה על פני עדותה בבית המשפט נדחו. לבסוף, דחה בית המשפט את טענותיו בענין העונש שהוטל עליו בקובעו כי לא מדובר בעונש החורג מרמת הענישה באופן המצדיק את התערבותו וזאת על אף זיכויו מעבירת האיומים.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי, בגדרה חוזר המבקש על הטענות שהעלה בפני בית המשפט המחוזי הן בנוגע להרשעתו והן בנוגע לעונש שהוטל עליו. המבקש חוזר וטוען, בין היתר, כי לא הודיעו לו על האפשרות למנות לו סנגור מהסנגוריה הציבורית וכי לא מתקיים בעניינו היסוד הנפשי הדרוש כיוון שביצע את המעשים תחת השפעת אלכוהול. עוד טוען המבקש כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שלא הקל בעונשו לאחר שקבע כי הוא מבטל את הרשעתו בעבירות האיומים.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת המשיבה, ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

בקשה זו אינה מעוררת כל סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות, והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון נוסף בסוגיה בפני ערכאה שלישית. מטעם זה בלבד דין הבקשה להדחות.

אף לגופו של ענין, לא מצאתי מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. כאמור לעיל, טענותיו של המבקש נטענו בפני בית המשפט המחוזי ונדחו. מסקנותיו של בית המשפט המחוזי – כי מעשיו מהווים שני מעשי תקיפה נפרדים; כי לא עומדת למבקש ההגנה הנוגעת למצב של שכרות; כי צדק בית משפט השלום כאשר בחר להעדיף את הודעתה של המתלוננת במשטרה על פני עדותה בבית משפט; וכי מסקנותיו העובדתיות של בית משפט השלום ביחס לחבלות שנגרמו למתלוננת מבוססות היטב – מקובלות עלי ולא מצאתי מקום להתערב בהן. טענתו של המבקש בנוגע לזכות ההיוועצות עם עורך דין בטרם חקירתו במשטרה, אף היא דינה להדחות וזאת משני טעמים עיקריים. ראשית, בית המשפט המחוזי קבע כי בנסיבות המקרה אי קיום הנוהל של מתן הודעה לסנגוריה הציבורית בנוגע לכך שהמבקש לא היה מיוצג לא פגע בזכות ההיוועצות שלו ולא מצאתי מקום להתערב במסקנה זו. שנית, בית משפט השלום ביסס את הכרעתו בעיקר על גרסת המתלוננת בהודעתה במשטרה ועל החיזוקים שמצא לה ולא על חקירתו של המבקש במשטרה .

אף את טענותיו של המבקש בענין העונש אין בידי לקבל. כידוע, הלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). העונש שהוטל על המבקש הולם את מדיניות הענישה הנהוגה בעבירות מסוג זה ואת נסיבות המקרה. בית המשפט המחוזי התייחס לכך שהמבקש זוכה מעבירת האיומים אך קבע כי אין בכך בכדי להצדיק הקלה בעונשו. לאור חומרת העבירות שביצע המבקש ונסיבות ביצוען ולאור עברו הפלילי לא מצאתי מקום להתערב במסקנה זו.

סוף דבר הבקשה נדחית.