רע"פ 5312/08 זינובי איטלמן נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית משפט לתעבורה בחדרה (פל 5597/07) בגין עבירה של נהיגה בשכרות, לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] תשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה ).

לפי הנטען בכתב האישום, בתאריך 27.10.2007 נהג המבקש ברכב כשהוא שיכור. בדיקה שנערכה למבקש העלתה, כי ריכוז האלכוהול בליטר אחד של אויר נשוף של המבקש הינו 370 מיקרו גרם, ריכוז העולה על המידה הקבועה בחוק.

ביום 19.2.2008 הרשיע בית משפט השלום לתעבורה בחדרה (כבוד השופטת נ' פלד ) את המבקש על פי הודאתו בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום. וגזר עליו 4 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים, והתנאי שלא יורשע בעבירה של נהיגה בשכרות; קנס בסך 2,000 ש"ח; פסילה מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של שנתיים בניכוי חודש פסילה מינהלית; ופסילה על תנאי מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של שנה למשך שלוש שנים.

על פסק דינו של בית משפט השלום ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בחיפה (ע"פ 3203/08).

בית המשפט המחוזי (כבוד השופט כ' סעב ) דחה את הערעור, וקבע לעניין ערעורו של המבקש על הכרעת הדין, כי מקומן של טענותיו הינו בערכאה הדיונית, ומשלא טען אותם והודה בביצוע העבירה, אין מקום לדון בטענות אלו. באשר לחומרת העונש קבע בית המשפט המחוזי, כי בית המשפט לתעבורה הטיל על המבקש את עונש המינימום הקבוע בחוק, וכי נסיבותיו האישיות של המבקש קשות ככל שיהיו, אינן מצדיקות סטייה לקולא מהעונש שהוטל עליו.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי אשר בגדרה טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא הקל הקלה גדולה יותר בעונשו. לטענתו לאור נסיבותיו האישיות החריגות, הכוללות טיפול בסבתו המבוגרת, הסובלת בעיות רפואיות רבות, ולוקה ברגליה, יש מקום להקל בעונשו או להמיר את תקופת פסילת הרישיון בפועל, לעונש פסילה על תנאי.

לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להדחות, אף מבלי לקבל את תגובת המשיבה.

הלכה היא, כי רשות ערעור בפני ערכאה שלישית, ניתנת במקרים חריגים בהם מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות, והמבקש לא הצביע על עילה, המצדיקה דיון נוסף בסוגיה בפני ערכאה שלישית. מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.

יתרה מכך, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירה אותה ביצע המבקש. מסיבות אלו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לדרוש יוער, כי אף לגופו של עניין, דין הבקשה להדחות. הטענות לגבי נסיבותיו האישיות הקשות של המבקש, נשקלו על ידי בית המשפט המחוזי, והעונש שהוטל על המבקש הינו עונש הולם המתחשב במכלול השיקולים הרלוונטיים. לאור זאת איני רואה מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי.