רע"פ 5313/18 מלכי מוטי נ. מדינת ישראל

1.

בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב'

סג"נ

י' שפסר והשופטות מ' ברק נבו ו- ד' עטר ) בע"פ 35155-02-18 מיום 12.6.2018, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על הכרעת הדין ועל גזר-הדין שניתנו בבית משפט השלום בראשון לציון (כב' השופטת ש' זמיר ) בת"פ 44672-08-15.

רקע והליכים קודמים

2.

ביום 7.12.2016 הורשע המבקש בבית משפט השלום על-פי הודאתו בעובדות כתב אישום מתוקן במסגרת הסדר דיוני, שלא כלל הסכמה עונשית (להלן: ההסדר ) , בריבוי עבירות של גניבה בידי עובד, רישום כוזב במסמכי תאגיד, מרמה והפרת אמונים בתאגיד (עבירות לפי סעיפים 391, 423 ו-425 לחוק העונשין התשל"ז-1977) וכן בריבוי עבירות של שימוש במרמה, עורמה ותחבולה (לפי סעיף 220(5) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש]).

על-פי עובדות כתב האישום, בתמצית, המבקש – ששימש כמנהל סניף בחברה לייבוא כלי רכב (להלן:

החברה ) – גנב מהחברה בשיטות שונות ובמספר רב של הזדמנויות סך של 1,269,000 ש"ח. בחלק מהמקרים גרם נזק ללקוחות בכך שלא רשם תקבולים שקיבל מידם והם נרשמו כחייבים לחברה. כמו כן גרם המבקש הפסד לחברה בסך 88,587 ש"ח בכך שבמספר רב של הזדמנויות מכר ללא אישור כלי רכב במחיר נמוך משווים זאת על מנת להוציא לפועל עסקאות. את מעשיו אלו ביצע המבקש תוך רישום כוזב בספרי החברה . בנוסף, לא דיווח המבקש לשלטונות מס הכנסה על הכנסותיו מגניבת הכספים, וזאת על מנת להתחמק ממס ומתשלומו.

3.

בגזר הדין, שניתן ביום 14.1.2018, נדחתה המלצת שירות המבחן להטלת עונש של שירות לתועלת הציבור והמבקש נדון לעונש מאסר בפועל למשך 40 חודשים יחד עם עונשי מאסר מותנים, פיצוי למתלוננים בסך 50,000 ש"ח וקנס כספי בסך 10,000 ש"ח או 50 ימי מאסר תמורתו.

4.

המבקש ערער על גזר הדין לבית המשפט המחוזי ועתר לאפשר לו לחזור בו מהודייתו ולהורות על ביטול הרשעתו, ולחילופין עתר להקלה בעונש.

5.

הערעור נדחה על שני חלקיו. בית המשפט קמא עמד על כך כי כתב האישום שהוגש במסגרת הסדר הטיעון היה מופחת בחומרתו מכתב האישום המקורי. כן נקבע כי עיון בפרוטוקול הדיון מלמד כי הן המבקש עצמו והן באת-כוחו אישרו כי קראו את כתב האישום המתוקן, הבינו אותו והמבקש הודה בעובדותיו. עוד צוין כי מאז הרשעת המבקש ועד לגזר הדין חלפה כשנה במהלכה התקיימו דיונים בתסקירי שירות המבחן, מבלי שהמבקש ביקש לחזור בו מהודיתו

והבקשה הועלתה לראשונה בערעור. בית המשפט עמד על כך שהמבקש אינו טוען כי לא ביצע את המיוחס לו, אלא שסכום הגניבה שביצע היה נמוך יותר וכן כי לא העלה כל טענה לכשל בייצוג. בית המשפט קמא התרשם כי הבקשה לחזרה מהודיה היא מהלך טקטי שנועד להשיג הקלה בעונש. צוין כי על פי ההלכה, חזרה מהודיה תתאפשר רק במקרים נדירים בהם קיים חשש ממשי כי ההודאה לא נעשתה מתוך הבנה ורצון אמיתי , ואין הדבר כך.

ביחס לגזר-הדין נקבע כי לא נמצאה בו כל שגגה. נמצא כי הוא מידתי וראוי, אינו חורג מרמת הענישה המקובלת ואינו מצדיק התערבות ערכאת הערעור.

המבקש לא השלים עם פסק-הדין, ומכאן הבקשה שלפניי.

בקשת רשות הערעור

6.

המבקש עותר להתיר לו לחזור בו מהודייתו, לבטל את הרשעתו ולהורות על השבת הדיון לבית משפט השלום "לדיון לגופו של עניין בכתב האישום". המבקש חוזר על טענותיו שנטענו בפני בית המשפט המחוזי לפיהן, בתמצית, הודייתו ניתנה בחופזה, בחוסר שיקול דעת וחוסר הבנה של משמעותה בגלל מצבו הנפשי והרפואי המורכב; תוך היעדר בירור אמיתי של הסכום שנגנב

לאור עצה משפטית לקויה שקיבל ובניגוד לרצונו החופשי. עוד טוען המבקש כי סבר שככל שיודה, לא יישלח למאסר, וחשש שהיעדר ההודיה יפגע בו. לדבריו, לא הבין את משמעות ההודיה ותוצאותיה עד לאחר מתן גזר הדין.

בנוסף, טוען המבקש כי בית המשפט קמא התעלם מטענתו לפיה בית משפט השלום "לא טרח" לוודא כי אישור ההסדר מבטא את רצונו האמיתי , על רקע מצבו הנפשי הקשה, אף שהורה לשירות בתי הסוהר להשגיח על המבקש באופן רצוף בשל נטיותיו האובדנית. המבקש גם מעלה טענה לכשל בייצוג בפני בית משפט השלום.

לגישתו, מדובר בסוגיה שחורגת מעניינו הפרטי ונוגעת ליישום הלכות יסוד בעניין חזרה מהודיה וכן כי הותרת ההרשעה על כנה גורמת לעיוות דין ולעוול קשה נוכח החשש בשל נטייתו לאובדנות.

בנוסף, טען כי בית המשפט קמא שגה בדחותו את הערעור על חומרת העונש, שאינו משקף את מכלול הנסיבות, ובייחוד את ביצוע המעשים על רקע לחצים שהפעילו עליו נושיו

בשוק האפור, מצבו הכלכלי הקשה וההליך השיקומי שעבר.

דיון והכרעה

7.

דין הבקשה להידחות, אף מבלי שהתבקשה תגובת המשיבה, משאינה עומדת באמות המידה המצומצמות שנקבעו למתן רשות ערעור (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982); רע"פ 5066/09 אוחיון נ' מדינת ישראל (22.4.2010)). טענותיו של המבקש ממוקדות בעניינו הפרטני ואינן מעלות כל

שאלה בעלת תחולה כללית שיש בה חשיבות ציבורית והן מתמצות ביישום ההלכה בדבר חזרה מהודייה בשלב הערעור. בנסיבות העניין אף איני סבור כי הבקשה מעוררת חשש לעיוות דין או לאי-צדק. משכך, אין הבקשה מגלה עילה להתערבותו של בית משפט זה. ואלו טעמי.

8.

ההלכה בשאלה מתי תתאפשר חזרה מהודייה - ברורה (ראו רע"פ

523/13 דזנשוילי נ' מדינת ישראל , בפסקאות 22-21 לפסק דינו של השופט ח' מלצר (25.8.2015); רע"פ

3618/17 מולא נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה "גליל מרכזי" עכו (3.5.2018)), ובית המשפט קמא אף נדרש אליה בהחלטתו.

9.

באשר ליישום ההלכה בעניינו של המבקש, הרי שכפי שפורט לעיל, בית המשפט קמא בחן את נסיבות ההודיה ואת הדיונים לאחריה, כעולה מפרוטוקול בית משפט השלום. נקבע כי ההודיה לא ניתנה בחופזה או ברגע של חולשת דעת, אלא כשהמבקש מיוצג לאורך ההליך כולו ולאחר שמפיו של המבקש עצמו נרשם כי הוא מבין את הדברים ואת משמעותם. כן נקבע כי בכל פרק הזמן מאז הודייתו ועד לאחר מתן גזר-הדין לא נשמעה כל טענה שההודייה

ניתנה שלא מרצון חופשי, או שההסדר אינו משקף את העובדות, ואף לא הועלתה כל טענה לכשל בייצוג. לאור מכלול הנסיבות התרשם בית המשפט קמא כי לא נפל פגם בהודאת המבקש וכי הבקשה לחזור בו ממנה, שהועלתה לראשונה בערעור, נעשתה על מנת להביא להקלה בדינו.

10.

גם העובדה כי בית משפט השלום עמד על מצבו הנפשי הירוד של המבקש ואף מצא לנכון להעמיד את שירות בתי הסוהר על הצורך בהשגחה צמודה לנוכח נטיותיו האובדניות, אינה משנה ממסקנה זו. מצבו הנפשי של המבקש, כפי שתואר בבקשה, אינו מעלה חשש ממשי כי הודייתו ניתנה בניגוד לרצונו החופשי, והמבקש לא נסמך בטענתו זו על חוות דעת רפואית כלשהי.

11.

ויודגש כי, כאמור, המבקש אינו כופר בביצוע הגניבה אלא טוען לסכום שונה ונמוך יותר מזה שבגניבתו הורשע. מעיון בפרוטוקול הדיונים בבית משפט השלום עולה כי שאלת סכום הגניבה היתה נתונה במחלוקת (פרוטוקול מיום 13.11.2016 שורות 12-11) ועבר זמן עד שהצדדים הגיעו להסדר הטיעון. מכאן, שהדברים היו מצויים בידיעתו של המבקש עוד לפני מתן ההודיה.

12.

לעניין טענת הכשל בייצוג, הרי שזו הועלתה לראשונה בבקשה הנוכחית, כאשר בבית המשפט קמא הבהיר בא כח המבקש כי אין בפיו טענה כזו (שורה 3 לפרוטוקול הדיון מיום 12.6.2018). כמו כן, הטענה נטענה בעלמא וללא כל פירוט. בנסיבות אלו, לא מצאתי מקום להידרש אליה.

13.

גם הטענות ביחס לחומרת העונש אינן מצדיקות מתן רשות ערעור, משזו ניתנת במקרים חריגים בלבד, שעניינו של המבקש אינו נמנה עליהם ( רע"פ

5362/18 פלוני נ' מדינת ישראל (24.7.2018)).

14.

סוף דבר, הבקשה נדחית.