רע"פ 5318/12 אורן מינס נ. מדינת ישראל

המבקש הורשע בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כב' השופט י' צימרמן ) בעבירה של נהיגה בשכרות בניגוד לסעיף 62(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה ) ונגזרו עליו העונשים הבאים: פסילת רישיון נהיגה לתקופה של 24 חודשים בניכוי חודש פסילה מנהלית; פסילת רישיון נהיגה על תנאי לתקופה של 5 חודשים למשך 3 שנים; קנס בסך 2,000 ש"ח ומאסר על תנאי לתקופה של 6 חודשים למשך 3 שנים ברם ינהג בפסילה או בשכרות או תחת השפעת משקאות משכרים.

בפני בית משפט השלום העידה השוטרת איילת פיינברג שהיתה מפעילת הינשוף וכן העיד טכנאי מעבדת מכשור אכיפה במשטרת ישראל מטעם התביעה. במסגרת פרשת ההגנה העיד המבקש. השכרות נקבעה על סמך בדיקת הינשוף שמצאה שבכל ליטר אוויר נשוף מריאותיו של המבקש היו 485 מק"ג אלכוהול. מפעילת הינשוף ערכה את כל הפעולות המשטרתיות שבוצעו למבקש בליל האירוע. בית משפט השלום התרשם ממהימנותה ומקצועיותה של השוטרת ולא מצא מקום לפקפק באמינותה. כן נקבע, כי להבדיל מהמבקש, מפעילת הינשוף היתה מודעת היטב למשמעות המשפטית של ההמתנה בת 15 דקות ולפיכך אך סביר להניח, כי לא הפעילה את הינשוף טרם חלפו אותן דקות.

לאחר עדותה של השוטרת, ביקש המבקש מבית משפט השלום לדחות את הדיון על מנת לאפשר לו לזמן לעדות את אותו שוטר נוסף שאת שמו לא זכרה השוטרת ושלא נרשם שמו על ידה במסמכים שערכה, אולם בית המשפט דחה את הבקשה בקובעו, כי למבקש או לבא כוחו היתה תקופה של שנה מאז ישיבת המענה לעשות לאיתורו של אותו עד ושאין הצדקה לדחות את הדיון.

על פסק הדין של בית משפט השלום ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בית המשפט המחוזי (כב' השופט ר' בן-יוסף ) דחה, ביום 28.6.2012, את הערעור על שני חלקיו.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפני בגדרה שב המבקש על טענותיו כפי שהעלה בפני הערכאות הקודמות.

דין בקשת רשות הערעור להידחות וזאת ללא צורך בקבלת תגובת המשיבה.

בקשה זו אינה מעוררת כל סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות. המבקש לא הצביע על עילה, המצדיקה דיון בסוגיה בפני ערכאה שיפוטית שלישית.

יתרה מכך. כל טענות המבקש נדונו ונבחנו על-ידי שתי הערכאות ונדחו על ידן. עיון בהכרעת הדין של בית משפט השלום מעלה כי בית המשפט ביסס את מסקנותיו המרשיעות על ממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות עדים ואין מקום להתערב בהם.

בכל הנוגע לטענות המבקש לעניין חומרת העונש, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות העניין, אין בעונש שהוטל על המבקש משום סטייה מרמת הענישה הנוהגת באופן המצדיק את התערבותו של בית-משפט זה. בית משפט השלום גזר על המבקש את עונש פסילת המינימום בלבד ואף יתר רכיבי גזר הדין אינם חמורים. בנסיבות אלה אין בעונש שנגזר עליו כדי להצדיק התערבות של בית משפט זה בערכאה שלישית.

סוף דבר, בקשת רשות הערעור נדחית.