רע"פ 5329/10 מחמוד חסן עואודה נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע בעפ"ת 36724-03-10 (כבוד השופט י' שפסר ) מיום 22.6.2010, בו נדחה ערעורו של המבקש על החלטת בית משפט השלום לתעבורה בקרית גת בתת"ע 42165-09 (כבוד השופטת ר' בן יששכר ).

כנגד המבקש הוגש כתב אישום בעבירת נהיגה ברכב שנאסר בו השימוש. במהלך הדיון בבית המשפט לתעבורה תוקן כתב האישום, המבקש הודה במיוחס בכתב האישום המתוקן, והורשע על בסיס הודאתו זו בעבירה של נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף והוטל עליו קנס בסך 750 ש"ח ופסילה על תנאי. בהמשך הגיש בקשה לביטול פסק הדין בטענה כי סבר שהוא מודה בעבירה של אי נשיאת רישיון נהיגה, בעוד שבפועל הורשע כאמור בעבירה של חוסר ברישיון רכב. זה המקום לציין כי לאחר גזר הדין המערער שילם את הקנס שהוטל עליו, ולטענתו "גילה" את דבר הטעות בעקבות הודעה של רשות הרישוי שנשלחה אליו ובה פירוט של העבירות הנזקפות לחובתו והנקודות שצבר בגינן, ובעקבות כך ננקטו כנגדו אמצעי תיקון. ביום 10.3.2010 החליט בית המשפט לתעבורה לדחות את בקשתו לביטול פסק הדין בקובעו כי המבקש, אומנם לא היה מיוצג על ידי עורך דין, אך הבין היטב את השתלשלות הדברים בדיון, והוטל עליו עונש קל ביותר. המבקש ערער על החלטתו זו לבית המשפט המחוזי, אשר ביום 22.6.2010 דחה את ערעורו וקבע כי אין מקום לבטל את הודאתו וחזקה על בית המשפט לתעבורה כי וידא הבנתו את המיוחס לו ושלגופו של עניין הוא אימץ את ההסכמה בין הצדדים. כמו כן, נקבע כי לא נגרם למבקש כל עיוות דין והוטל עליו עונש קל יחסית, ומכאן שאין כל הצדקה לביטול פסק הדין.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי, אשר בגדרה טוען המבקש כי הוא לא היה מיוצג בדיון על ידי עורך דין והוא הוטעה בדבר העבירה המיוחסת לו, ולכן סבר כי יורשע בעבירה של אי הצגת רישיון רכב, בעוד שבפועל, כאמור, הורשע בעבירה של חוסר רישיון רכב. לכן יש לטענתו יסוד לבקשתו לביטול פסק הדין, אשר ניתן עקב טעות, והוא למעשה הורשע בעבירה אשר כלל לא ביצע. על כן הוא מבקש להחזיר את התיק לבית המשפט לתעבורה אשר ידון בתיק מחדש כאשר הוא מיוצג, ובכך יינתן לו יומו בבית המשפט.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות וזאת אף מבלי להידרש לתגובה מטעם המשיבה. עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, בהתאם להלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' אור מצת (הדר חיפה) , פ"ד לו(3) 123 (1982). בענייננו, חרף טענות המבקש, לא מצאתי בבקשתו כל עילה שתצדיק מתן רשות ערעור. אף לגופו של עניין, דין הבקשה להדחות. המבקש הודה במיוחס, לאחר שבמהלך הדיון תוקן כתב האישום לטובתו לאור טיעוניו. יתרה מכך, הוא אף שילם את הקנס שהוטל עליו ובהודעה על גזר הדין שנשלחה אליו מיד לאחר מכן ישנו פירוט של העבירה בה הורשע, וחרף זאת הוא לא הגיש כל בקשה לבית המשפט, אלא לאחר מספר חודשים בעקבות הודעת רשות הרישוי, שנקטה כנגדו בצעדים מנהליים בדמות אמצעי תיקון, כלומר פסילה מנהלית. כמו כן, כפי שקבעו הערכאות הקודמות, לא מצאתי כל טעם לאפשר למבקש לחזור בו מהודאתו, ומכל מקום אין בטיעוניו כל בסיס לדיון בסוגיה זו בגלגול שלישי בבית משפט זה.