רע"פ 5341/06 פאטמה צלאח נ. יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה

ביום 18.7.05 הוציאה המשיבה צו הריסה מינהלי לפי סעיף 238א(ד)(ז) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון), המתייחס למבנה בן שתי קומות אשר בנה חליל עבדאללה דארי (להלן: דארי), ללא היתר, בשכונת עיסאוויה בירושלים (להלן: המבנה). דארי פנה לבית-המשפט לעניינים מקומיים בירושלים בבקשה לביטול צו ההריסה המנהלי הנ"ל (להלן: צו ההריסה).

ביום 23.11.05 דחה בית-המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (כבוד השופט א' צ' בן-זמרה) את הבקשה בקובעו, כי הוכח שבנייתו של המבנה טרם הושלמה והוא איננו מאוכלס. כן קבע בית-המשפט שלא הוכחה כל הפלייה בהוצאת הצו, שכן לא נעשתה כל השוואה בין מצבו של המבנה למצבם של מבנים דומים הנמצאים באותו שלב בנייה וללא אכלוס. בית-המשפט לעניינים מקומיים אף דחה את הבקשה החלופית לעיכוב ביצוע הצו.

על החלטת בית-המשפט לעניינים מקומיים, ערער דארי לבית-המשפט המחוזי בירושלים. את ערעורו מיקד דארי כנגד ההחלטה שלא לעכב את ביצועו של צו ההריסה המנהלי וזנח את טענותיו לבטלות הצו.

ביום 22.1.06 דחה בית-המשפט המחוזי (כבוד סגן-הנשיא צ' סגל והשופטים ע' חבש ו-י' נועם) את הערעור שהגיש דארי, בקובעו, כי בית-המשפט מוסמך לעכב את ביצועו של צו הריסה מינהלי, אף אם לא נפלו בו פגמים המביאים לבטלותו ואולם לאור תכליתו של הצו, ייעשה הדבר רק במקרים יוצאי דופן. בית-המשפט המחוזי קבע, כי לא נפל פגם בהחלטתו של בית-המשפט קמא שלא לעכב את ביצועו של צו ההריסה המנהלי, מכיוון שבקשתו של דארי לתיקון תכנית מיתאר הינה הליך תכנוני מורכב וממושך העלול להימשך מספר חודשים ואף שנים. בית-המשפט המחוזי הורה, כי מניין 30 הימים לביצוע הצו יחל ביום 12.3.06.

בחלוף כחודשיים מסיום ההליכים לביטול הצו שניהל דארי, הגישו המבקשים בקשה לביטול צו ההריסה המנהלי. המבקשים הם קטינים אשר לטענתם, הוריהם רכשו את הדירה בקומת הקרקע במבנה.

ביום 20.3.06 דחה בית-המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (כבוד השופטת י' ייטב) את בקשת המבקשים בקובעו שצו הריסה מינהלי איננו צו המכוון כנגד אדם כלשהו, כי אם כנגד בניין חורג, כהוראתו של האמור בסעיף 238א(א) לחוק.

על החלטת בית-המשפט לעניינים מקומיים ערערו המבקשים לבית-המשפט המחוזי בירושלים.

בית-המשפט המחוזי (כבוד השופט י' צבן) דחה את הערעור בקובעו, כי צו הריסה מנהלי איננו צו המכוון כנגד אדם כלשהו, אלא מכוון כנגד בניין שנבנה ללא היתר. קבלת עמדת המבקשים, כי יש לראות בהם נפגעים עלולה לסכל לחלוטין את תכליתו של סעיף 238א לחוק וזאת משום שלא יעלה על הדעת, כי כל חליף של נפגע שכבר עתר לבית-המשפט יוכל לעתור לבית-המשפט בטענה שהוא עצמו בבחינת נפגע ולכן מן הראוי להיענות לתביעתו.

מכאן, בקשת רשות הערעור שבפני, אשר במסגרתה טוען בא-כוח המבקשים, כי הורי המבקשים רכשו את זכויותיהם בדירה במבנה בחוזה מכר מיום 23.6.05 שנחתם בינם לבין אדם בשם דארי בעלות של 50,000 דינאר ירדני. לטענתו, הופתעו המבקשים, עת הגיעו כוחות משטרה לביתם ומסרו להם כי עליהם לפנות את המבנה משום שעומדים להרסו. לפי סעיף 238(א)(ז)(1) לחוק התכנון, כל מי שרואה את עצמו נפגע מצו הריסה מנהלי רשאי לבקש מבית-המשפט את ביטולו וכך נוהגים המבקשים בהיותם נפגעים מההריסה המתוכננת.

מנגד, טוען בא-כוח המשיבה, כי צו ההריסה המנהלי אינו מופנה כנגד אדם, אלא כנגד המבנה החורג. המחוקק אינו מחייב פנייה לאישיות משפטית מסוימת, ככל שנוגע הדבר לצו ההריסה והדגש מונח על הנכס גופו ולא על האדם שעומד מאחוריו. לטענת בא-כוח המשיבה, גם אם נניח לצורך הדיון, שהמבקשים הם חלק מהיחידה הכוללת של בעלי הזכויות בדירה וככאלה הם בגדר נפגעים מהצו, אזי צדק בית-המשפט המחוזי עת דחה את ערעורם משום שהמבקשים והוריהם רכשו את הזכויות מדארי ומשכך, יש לראות בהם חליפיו של דארי לרבות לעניין ההליכים אשר ננקטו על ידו ושכשלו לאחר שנדונו בפני שתי ערכאות. פסק-הדין מיום 22.1.06 שניתן בערעור אותו הגיש דארי (ע"פ 935/05) מחייב גם את המבקשים ואת הוריהם ויוצר מעשה בית-דין כלפיהם.

דינה של בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. כך, כידוע, נקבע בר"ע 103/83 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (להלן: חניון חיפה). בענייננו, בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת

חניון חיפה .

דין הבקשה להידחות גם לעצם העניין. סעיף 238א(א) לחוק קובע כדלהלן:

"הוקם בנין חורג, לרבות ללא היתר או בסטיה מהיתר או מתכנית, או הוחל בהקמתו של בנין כאמור, רשאי יושב ראש הועדה המקומית לצוות בכתב שהבנין, או אותו חלק ממנו שהוקם או הוחל בהקמתו ללא היתר או בסטיה מהיתר או מתכנית, ייהרס, יפורק או יסולק, ובלבד שהוגש לו תצהיר חתום ביד מהנדס הועדה המקומית או מהנדס הרשות המקומית או מהנדס אחר או אדריכל, שאחד מהם הסמיכו לכך.."

מנוסחו של הסעיף ניתן ללמוד, כי צו ההריסה המנהלי מוצא כנגד הבניין החורג או חלקו ולא כנגד בעלי זכויות במבנה. משכך, באם הערכאות הקודמות פסקו שצו ההריסה הוצא כראוי ואין מקום לבטלו, אזי אין מקום לערער שוב על אותה קביעה שכן באם נמצא פגם במבנה אזי החלפתם של בעלי הדין לא תשנה את מצבו.

לא זו אף זאת; עם קבלת פסק-הדין על-ידי בית המשפט המחוזי מיום 22.01.06 חל על ההליך הכלל של מעשה בית דין. כעיקרון כלל מעשה-בית-דין מבוסס על הרעיון בדבר כוחו של פסק-דין, שניתן בסיומו של הליך שיפוטי כלשהו, להוליך לסיומה המוחלט של ההתדיינות בין הצדדים להליך או כל מי שהוא ביחסי 'קרבה משפטית' עם אחד מהם, באופן שלא יוכלו עוד לחזור להתדיין ביניהם בבתי-המשפט בכל עניין או שאלה שנדונו והוכרעו בפסק-הדין. משנתן בית-משפט מוסמך פסק-דין סופי בהתדיינות כלשהי, מקים פסק-הדין מחסום דיוני לפני בעלי הדין, המונע כל התדיינות נוספת ביניהם בנושא או בשאלה שהוכרעו בפסק-הדין (ראו ע"א 3003/02 בית אלעזרי מושב עובדים להתישבות שיתופית בע"מ נ' לחמי שמעון פ"ד נז(6), 551 ,עמ' 565-566). במקרה דנן גם אם נצא מההנחה שהמבקשים הם חליפיהם של דארי, אזי חל עליהם הכלל של מעשה בית-דין ואין הם יכולים לעתור לבתי-המשפט בסוגיה משפטית שהוכרעה ונסתיימה זה מכבר.

יתר על כן, מקובלת עלי טענת המשיבה, לפיה לו אכן בררו המבקשים את מצבו של המבנה היה נגלה לעיניהם, כי המבנה נבנה ללא היתר כחוק. הוכחה לכך נמצאת בבקשה שהופנתה על-ידי המבקשים ביום 20.3.06 לבית-המשפט לעניינים מקומיים בירושלים, אשר בסעיף 32 במסגרתה צוין, כי "מן הראוי לציין כי המבקשים והוריהם ניסו במשך מספר שנים לשנות את ייעוד הקרקע שהוקם עליהם המבנה שבנדון דנן, אולם למרבה הצער, נמנע ממנו הדבר בשל מדיניות המשיב". הנה כי כן, המבקשים מודים, כי הם והוריהם ניסו לשנות את ייעוד המקרקעין ומכאן שהוריהם היו מודעים לבעייתיות הטמונה במקרקעין וכי הם לא רכשו את המבנה בהיותם חסרי מודעות למצבו.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

החלטתי מיום 26.6.06 בעניין עיכוב ביצוע צו ההריסה מבוטלת בזה.