רע"פ 535/08 מוסא מוסא נ. עיריית תל אביב

המבקש הועמד לדין בבית המשפט לעניינים מקומיים בתל-אביב-יפו (ב 10049/04) בגין עבירה של ביצוע עבודות בנייה הטעונות היתר ושימוש, ללא היתר, לפי סעיפים 145(א) ו- 204(א) לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה ).

על פי המתואר בכתב האישום, בין החודשים יוני 1999 ועד ספטמבר 2003 או בסמוך לכך, בנה המבקש ברחוב הרבי מפשיסחא מספר 12, גוש 7047, חלקה 36 באיזור עיריית תל-אביב-יפו, מבנה מקירות וגג ברזל ופח בשטח 158 מ"ר ובגובה 3.5 מטרים . עוד נטען בכתב האישום כי המבקש הוא המשתמש במקרקעין ואחראי לביצוע עבודות הבנייה. יוער כי המשיבה ציינה בכתב האישום כי תבקש ליתן צו להרוס את המבנה ולהטיל על המבקש, בין השאר את תשלום האגרות ותשלומי החובה.

אין חולק כי ביום 19.1.2004 ביקר במקום מפקח בנייה מטעם עיריית תל-אביב-יפו שהנו מהנדס בנייה במקצועו – מר פוטשניקוב, זאת בעקבות תלונה (להלן: הביקור ), וראה במקום מבנה מקירות וגג מברזל,

נפגש עם המבקש, ערך תרשים וצילם תמונות וכן ערך דו"ח ביקורת והודעה על הגשת תביעה משפטית. פוטשניקוב ערך את הביקור יחד עם מהנדס נוסף בשם זילברמן.

ביום 7.1.2007 הרשיע בית המשפט לעניינים מקומיים (כבוד השופטת א' גזית ) את המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. תחילה קבע בית המשפט כי אין ממש בטענת המבקש כי על מקרה דנן חלה התיישנות. בית המשפט היה מוכן להניח כי מרוץ ההתיישנות החל בחודש יוני 1999 כפי שטען המבקש, אולם, על פי מבחני הפסיקה, ובכל הנוגע לחקירות בתחום דיני התכנון והבנייה, יש לראות בביקור שני המהנדסים, שבוצע לאחר קבלת התלונה בדבר הבנייה, כאשר בוצעו במהלך הביקור מדידות בשטח, מפגש עם אנשים במקום, צילום תמונות ועריכת תרשים, כמהווה פעולת חקירה כמשמעותה בסעיף 9(ג) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי ), ועל כן חקירה זו של המהנדסים הפסיקה את מרוץ ההתיישנות. לגופו של עניין, דחה בית המשפט את גרסת המבקש כי המבנה הוקם 28 שנים לפני כן וכי הסיבה שהוא לא הופיע בתצלומים האוויריים הישנים היא עצם העובדה שהוא כוסה בעצים. בית המשפט קבע כי המשיבה הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח את עובדות כתב האישום מעבר לכל ספק סביר, תוך שהוא מקבל את עדותה של מפענחת תצלומי האוויר מטעם העירייה שהעידה כי המבנה הנדון לא יכול היה להיות מוסתר כולו על ידי עץ. ביום 23.9.2007 גזר בית המשפט על המבקש קנס בסך 7,000 ש"ח או 60 ימי מאסר תמורתם; תשלום אגרה ותשלומי חובה על סך 2,246 ש"ח; והוצא צו הריסה כנגד המבנה נשוא כתב האישום שייכנס לתוקפו תוך 60 ימים מיום מתן גזר הדין אלא אם כן יתקבל היתר בניה כדין.

על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (עפ"א 80256/07). עיקר טענותיו היו כי שגה בית המשפט בדחותו את טענת ההתיישנות, בקובעו כי קיימות ראיות מספיקות להוכחת אשמתו ובהעדיפו את גרסת עדי התביעה על פני עדותו שלו על אף פגמים בעדויותיהם. לחלופין ערער המבקש על חומרת העונש.

בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת י' שיצר ) דחה בפסק דינו מיום 23.12.2007 את ערעור המבקש וקבע כי צדק בית המשפט לעניינים מקומיים בכך שדחה את טענת ההתיישנות, בקובעו כי ביקור המהנדסים מהווה פעולת חקירה שתועדה כיאות ונועדה לאסוף ראיות לקראת הגשת כתב אישום וכי המבקש ידע היטב על פעולת החקירה הזו ונכח במהלכה, כל זאת כדרוש בסעיף 9(ג) לחוק סדר הדין הפלילי. זאת ועוד, בית המשפט המחוזי קיבל את ממצאיו העובדתיים של בית המשפט לעניינים מקומיים, בקובעו כי עץ, אפילו הגדול ביותר, במיקום שהצביע עליו המערער, לא יכול לכסות את המבנה כולו, שהוא מבנה גדול בצורת האות "כ". עוד ציין בית המשפט כי לא מצא פגמים בעדותיהם של עדי התביעה וכי התביעה עמדה בנטל הבאת הראיות וכי הוכחה אשמת הנאשם מעבר לספק סביר. על כן, לא מצא בית המשפט המחוזי לנכון להתערב בממצאיו ובמסקנותיו של בית המשפט לעניינים מקומיים. אף את ערעורו של המבקש על חומרת העונש דחה בית המשפט המחוזי בקובעו כי לא היה שיהוי בהגשת כתב האישום, כי בעל הקרקע אינו צד להליך ועל כן לא הייתה בעיה בעצם אי התייצבותו למשפט ואי גביית עדותו, וכי העובדה שהמבנה משמש את המערער לעיסוקו ולפרנסתו לא מעלה ולא מורידה נוכח העובדה שהדעת נותנת שעסק זה פועל בניגוד לדין.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, שבגדרה חוזר המבקש על טענותיו אשר העלה בבית המשפט המחוזי. תחילה טוען המבקש כי שגו בתי המשפט המחוזי והשלום בדחותם את טענת ההתיישנות, כיוון שהמילה "חקירה" שמופיעה בסעיף 9(ג) לחוק סדר הדין הפלילי לא כוללת בתוכה ביקור מהנדס מטעם העירייה, שמטרתו הייתה איסוף מידע גרידא. שנית טוען הוא כי נפלו פגמים רבים וסתירות פנימיות בעדותה של המומחית מטעם העירייה בקשר לתצלומי האוויר. עוד טוען המבקש, כי עצם העובדה שלא הובאה לבית המשפט כראיה טיוטת הדו"ח אשר רשם המהנדס כשערך את הביקור, ושבמקומה הוגש לבית המשפט הדו"ח של המהנדס אשר הופק לאחר מכן ושעליה מסתמכת עדותו של אותו מהנדס, היא עובדה שאינה מניחה את הדעת, ולא היה מקום שבית המשפט יקבל את עדותו זו של המהנדס. לבסוף, טוען המבקש כי יש לזקוף לזכותו את עצם ויתור המשיבה על עדותו של בעל המקרקעין. לחלופין, טוען המבקש להקלה בעונשו וכי לא היה מקום להוציא צו הריסה בנסיבות מקרה זה, לאור העובדה שאין אינטרס ציבורי המצדיק זאת והעובדה שמבנה זה משמש אותו לפרנסתו.

מנגד, טוענת המשיבה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות, הן מהטעם כי היא אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון בגלגול שלישי, והן מהטעם כי לגופו של עניין צדק בית המשפט המחוזי בפסיקתו כי בכל הנוגע לשאלת ההתיישנות, עדות העד המומחה מטעם העירייה, קבילות דו"ח המהנדס ועדותו, הויתור על עדות בעל המקרקעין ואי הקלתו בעונש שנגזר על המבקש.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות שונות. ככלל, הלכה היא, כי רשות ערעור לדיון בגלגול שלישי, ניתנת במשורה באותם מקרים חריגים אשר מעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית החורגת מעניינם הפרטי של בעלי הדין. במקרה שבפני, חרף טענות המבקש, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (1982)). מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.

יתרה מכך, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירה אותה ביצע המבקש. מסיבות אלו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לדרוש יוער כי דין הבקשה להידחות גם לגופו של עניין. עיקר טענותיו של המבקש מופנה כנגד קביעות בית המשפט השלום כי בפועל התקיימה חקירה שעצרה את מרוץ ההתיישנות, שהעדות של המומחה מטעם העירייה אמינה בכל הנוגע לתצלומי האוויר והשאלה אם המבנה היה קיים לפני 28 שנים, ושעדותו של המהנדס שביקר במקום אמינה אף היא. כידוע, הלכה היא, כי בית משפט בשיבתו כערכאת ערעור אינו נוטה להתערב בממצאים עובדתיים אותם קבע בית משפט של הערכאה הדיונית אשר שמעה את העדויות, התרשמה מהן ובחנה אותן, אלא במקרים חריגים (ראו ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(3) 769, 780 (2000); ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל , פ"ד לז(1) 225, 234 (1983)). המבקש לא הראה טעם לכך שיש לסטות מקביעותיו של בית משפט השלום, ואשר אימץ אותן אף בית המשפט המחוזי, ולא מצאתי כי מקרה זה מנוי על אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות בממצאים.

אף באשר לחומרת העונש, מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט המחוזי כי העובדה שבעל המקרקעין לא העיד בתיק והעובדה שהמבנה משמש את המערער לעיסוקו ולפרנסתו, לא מעלות ולא מורידות נוכח העובדה שהדעת נותנת שעסק זה פועל בניגוד לדין.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.

החלטתי מיום 16.1.2008 בעניין עיכוב ביצוע צו ההריסה נשוא הבקשה מבוטלת.