רע"פ 5350/09 ברוך חלא נ. מדינת ישראל

בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט

המחוזי בתל-אביב-יפו, בתיק ע"פ 7317/0, מיום 14.5.09, בגדרו נדחה ערעור שהגיש המבקש על פסק דינו של בית המשפט

לתעבורה בתל-אביב-יפו בתיק תעבורה 21621/09 מיום 9.2.09. הבקשה מופנית כנגד חומרת העונש בלבד.

המבקש הואשם בעבירות של נהיגה בשכרות וסירוב לתת דגימת נשיפה לפי דרישת שוטר, לפי סעיפים 62(3), 64ד(א) ו-39א לפקודת התעבורה [נוסח חדש]. האירוע התרחש ביציאה מאזור התעשייה אור יהודה, ביום 22.1.09 בשעה 23:45.

ביום 9.2.09, בית המשפט לתעבורה בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ר' כצמן ), הרשיע את המבקש על פי הודאתו בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. בגזר הדין התחשב בית המשפט בכך שלחובתו עומדות שתי הרשעות בלבד בעבירות תעבורה, אשר אחת מהן טכנית וכן ציין, כי "מ דובר בנאשם שאוחז ברישיון 17 שנה". העונש שהוטל על המבקש היה קנס בסך 1,000 ש"ח או חמישה ימי מאסר תמורתם; פסילת רישיון הנהיגה לתקופה של 22 חודשים; פסילה על תנאי של שלשה חודשים מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה לתקופה של שנתיים; וכן ארבעה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים והתנאי הוא שלא יעבור עבירה בניגוד לסעיפים בהם הורשע בתיק הנדון ולא ינהג בזמן פסילה.

בא כוח המבקש הגיש ל בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו ערעור, על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה, הן על הכרעת הדין והן על חומרת העונש. מלבד ההתייחסות לנסיבותיו האישיות של המבקש כשיקול להקלה בעונש שהוטל עליו, ציין בא כוח המבקש בדיון שנערך בפני בית המשפט , כי מרשו מחזיק ברישיון נהיגה 27 שנים ולא 17, כפי שנמסר על ידו בטעות הן ל בית המשפט לתעבורה והן בכתב הערעור ל בית המשפט

המחוזי. מכאן ביקש הוא לגזור טענה חדשה, לפיה לוותק הנהיגה חייבת להיות השפעה על גובה העונש ותקופת הפסילה צריכה להתקצר באופן משמעותי.

ביום 14.5. 09 , דחה בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת י' אמסטרדם ) את הערעור על שני מרכיביו. בהתייחסות לגובה העונש שנגזר על המבקש, ציין בית המשפט , כי סירובו של המבקש למסור דגימת נשיפה עומד לו לרועץ והופך את עונש הפסילה לראוי. כתוצאה מכך, אין לשנות מגזר הדין שניתן בעניינו.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי.

בא כוח המבקש טוען שבית המשפט המחוזי נפל לכלל טעות, כאשר יצא מנקודת הנחה שמספר השנים בהן מחזיק המבקש ברישיון נהיגה עומד על 17. נוכח זאת, הוא חוזר וטוען כי פער של עשר שנים בין ותק הנהיגה האמיתי למספר שצוין בערכאה הראשונה חייב לבוא לידי ביטוי בקיצור משמעותי של תקופת הפסילה. מעבר לכך, פורטת הבקשה את נסיבותיו האישיות של המבקש, את נטל הפרנסה המוטל עליו ואת סכנת הפיטורין מעבודתו במועצה האזורית שומרון, לה הוא חשוף בשל פסילת הרישיון.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

הלכה היא, כי רשות ערעור בפני ערכאה שלישית ניתנת רק במקרים חריגים, בהם מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). הנימוק אותו שוטח בפניי בא כוח המבקש – הפער בין מספר השנים בהם מחזיק המבקש ברישיון נהיגה בפועל, למספר המצוין בפסק דינו של בית המשפט לתעבורה – איננו מצדיק דיון בגלגול שלישי.

כמו כן, טענות על חומרת העונש אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כי קיימת חריגה מנורמת הענישה המקובלת בעבירות של נהיגה בשכרות ודין הבקשה להידחות מטעמים אלו בלבד.

מעבר לנדרש אציין, כי גם לגופם של דברים אין מקום להתערבות בתוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי. מספר ההרשעות הקטן של המבקש נלקח בחשבון בגזירת העונש כבר בערכאה הדיונית. באשר לוותק הנהיגה, בית המשפט המחוזי לא התעלם משיקול זה ואולם סבר כי אין להעניק לו משקל מרובה בחישוב תקופת הפסילה. סירובו של המבקש לבצע כנדרש את בדיקת ה"ינשוף" – נוסף על העבירה העיקרית של נהיגה בשכרות – הוא שעמד בבסיס ההחלטה לפסול את רישיונו של המבקש ל-22 חודשים והיווה את ההנמקה המרכזית לגזר הדין. מלבד זאת, בית המשפט לתעבורה כבר מצא לנכון לחרוג בנסיבות המקרה מעונש המינימום הקבוע בסעיף 39א לפקודת התעבורה על עבירה של נהיגה בשכרות ולא לפסול את רישיון המבקש לתקופה של שנתיים. נסיבותיו האישיות של המבקש באו לידי ביטוי בשקלול הגורמים השונים ומשכך, עם כל הרצון הטוב, אין מקום להתערבות בעונש שהוטל עליו בערכאה הראשונה.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.