רע"פ 5358/12 שמואל שוקרון נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בעפ"ג 50254-02-12 (כבוד השופטים: י' שפירא , ת' בזק-רפפורט ו- ד' מינץ ) מיום 29.4.2012.

נגד המבקש הוגש כתב אישום מתוקן המייחס לו עבירות מס שונות. לפי המתואר בכתב האישום המתוקן, בין השנים 2004-2003 המבקש פעל, במסגרת עסק שניהל לאיטום וזיפות גגות, בדרך של הוצאות חשבוניות פיקטיביות והנהלת חשבונות כוזבת. בית משפט השלום בירושלים הרשיע את המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן בעקבות הודאתו במסגרת הסדר טיעון (ת"פ 10096-08, כבוד הנשיאה ש' דותן ). ביום 10.1.2012 הטיל בית המשפט על המבקש עונש של עשרה חודשי מאסר ומאסר מותנה. בטרם נגזר דינו של המבקש, ניתנה לו שהות נוספת להסיר את המחדלים ולפיכך הדיון בעניינו נדחה. לאחר שהות זו, הודיע המבקש כי העביר לרשויות סך של 300,000 ש"ח על חשבון חובו העומד על למעלה מ-900,000 ש"ח. בגזר דינו, התייחס בית משפט השלום למדיניות הענישה הנוהגת בעבירות כלכליות, לפיה יש להטיל עונש מאסר בפועל. כמו כן, קבע בית המשפט כי מעשיו של המבקש הם מעשים חמורים שבוצעו על פני תקופה ארוכה ולאחר תכנון מוקדם. בית המשפט דחה את טענת המבקש לפיה אולץ לבצע את המעשים על ידי גורמים עבריינים. זאת, שכן מדובר בטענה הסותרת את האמור בכתב האישום, שהמבקש הודה בכתוב בו, וכן לנוכח העובדה שהמבקש לא המציא כל ראיה התומכת בטענתו זו. בית המשפט דחה גם את טענת המבקש לפיה יש להתחשב בכך שלא הוטל עליו כופר. מבחינת שיקולים לקולה, התייחס בית המשפט לכך שהמבקש שילם חלק מחובו לרשויות המס, לכך שהודה במיוחס לו והביע חרטה וכן לעדות האופי שהובאה בעניינו.

על גזר דינו של בית משפט השלום, ערער המבקש לבית המשפט המחוזי, אשר דחה את הערעור. בית המשפט קבע כי לא מצא מקום להתערב בגזר הדין שכן בית משפט השלום שקל את כל השיקולים הרלבנטיים. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי בית משפט השלום בא לקראת המבקש בכך שדחה את מתן גזר הדין על מנת שהוא יוכל להסיר את מחדליו, וכן בכך שלא הטיל עליו קנס. בית המשפט התייחס למצבו המשפחתי של המבקש ולכך שלמאסרו עשויות להיות השלכות על משפחתו, אך קבע כי תקופת המאסר בפועל שהוטלה עליו היא לא תקופה ארוכה בנסיבות העניין. כמו כן, התייחס בית המשפט המחוזי למדיניות הענישה הקובעת כי יש להטיל עונש מאסר בפועל ולכך שאין מקום לסטות מהלכה זו במקרה זה. לבסוף, קבע בית המשפט כי לא היה שיהוי בהגשת כתב אישום וכי בהתנהלות המשיבה לא נפל כל פגם.

מכאן הבקשה שלפניי, שבמסגרתה טוען המבקש כי בקשתו מעלה שאלה בעלת חשיבות ציבורית והיא הטלת עונש מאסר בפועל בעבירות מס במקרה שבו התרחש עינוי דין והתמשכות הליכים. המבקש מוסיף וטוען כי אל שאלה מרכזית זו מצטרפות נסיבות נוספות המצדיקות להעדיף במקרה זה את נסיבותיו האישיות על פני האינטרס הציבורי ולהעדיף עונש מאסר שירוצה בדרך של עבודות שירות על פני מאסר בפועל. לטענתו, כתב האישום במקרה זה הוגש כארבע שנים לאחר שבוצעו העבירות וגזר הדין ניתן כשמונה שנים לאחר ביצוען. בהקשר זה מוסיף וטוען המבקש כי לא ניתן משקל מספק לשיהוי הכבד שנפל בהגשת כתב האישום במסגרת גזר הדין. כמו כן, מלין המבקש נגד קביעת בית משפט השלום שלא לקבל את טענתו לפיה אולץ לבצע את העבירות על ידי גורמים עבריינים. עוד טוען המבקש, כי לא ניתן משקל מספק לנסיבותיו האישיות, המשפחתיות והרפואיות, לכך שהודה, לכך שאין לו עבר פלילי, וכן לכך שפעל להסרת המחדלים ותשלום חובו לרשויות המס.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות, וזאת אף מבלי להידרש לתגובת המשיבה.

הלכה היא כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי (ראו: 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). בענייננו, על אף טענותיו של המבקש, בקשתו אינה מעלה שאלות משפטיות המעלות סוגיות בעלות חשיבות ציבורית, וכל עניינה הוא בנסיבותיו הפרטניות של מקרה זה. כמו כן, לא שוכנעתי כי מדובר במקרה המצדיק מתן רשות ערעור מטעמים של צדק ועיוות דין. בנוסף, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בענייננו, העונש שהוטל על המבקש אינו חורג ממדיניות הענישה ואך מטעם זה דין בקשתו להידחות.

אוסיף, מעבר לנדרש, כי אף לגופו של עניין דינה של הבקשה להידחות. בית משפט השלום, בגזר דינו, התייחס לכלל השיקולים הרלבנטיים ואיזן ביניהם באופן ראוי, כך שהעונש שהוטל על המבקש הולם את כלל נסיבות המקרה. העבירות שביצע המבקש הן עבירות מס חמורות, שבוצעו במשך פרק זמן ארוך ולאחר תכנון מקדים. באשר לעבירות מסוג זה כבר הבעתי בעבר את עמדתי לפיה יש להטיל בגינן עונש של מאסר בפועל לצד קנס כספי (ע"פ 6474/03 מלכה נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(3) 721 (2004)). באותו עניין קבעתי גם כי בעבירות מסוג זה לא יינתן משקל לנסיבותיו האישיות של הנאשם ולמצוקתו הכלכלית. כפי שקבע בית המשפט המחוזי, מקרה זה אינו מקרה חריג המצדיק סטייה ממדיניות ענישה זו. אוסיף, כי טענת השיהוי שהעלה המבקש נבחנה על ידי בית המשפט המחוזי אשר קבע כי כתב האישום הוגש באותה שנה שבה התקיימה חקירתו האחרונה של המבקש אצל פקיד השומה הפלילי. לפיכך, קבע בית המשפט כי לא נפל שיהוי בהגשת כתב האישום או עיכוב חריג בניהול ההליך. מסקנה זו מקובלת עלי ולא מצאתי מקום להתערב בה. בנסיבות אלה, לא שוכנעתי כי יש בטענה זו, או בטענות האחרות המועלות בבקשה, כדי להצדיק את התערבותו של בית משפט זה, כערכאה שלישית, בעונש שהוטל על המבקש.

אשר על כן, דין הבקשה להידחות.

לאור האמור לעיל, הבקשה לעיכוב ביצוע מתייתרת.