רע"פ 5361/99 מדינת ישראל נ. דבורה תומר

1.המשיבה היתה המבקרת הפנימית של בנק הפועלים בע"מ. בית משפט השלום הרשיע אותה בביצוע מעשי עבירה של שיבוש מהלכי משפט ואי קיום דרישה לפי סעיף 56א(א) לחוק ניירות ערך, תשכ"ח1968-, המתייחסים לשתי דרישות, שלפי הטענה הופנו אליה על ידי ראש מחלקת החקירות של רשות ניירות ערך. הדרישות הן להעביר לרשות חומר שבתיק הביקורת, שהיה ברשותה, בעניינו של פלוני; אך ערעורה של המשיבה לבית המשפט המחוזי נתקבל והיא זוכתה מחמת הספק, (כשאחד השופטים סבר שיש לזכותה זיכוי מוחלט), ונקבע שקיים ספק אם המבקשת יכלה להיות מודעת שהיא מצויה בהליך של חקירה, ואם בפועל עמדה הדרישה במבחן סעיף 56א(א) הנ"ל.

2.לפני עותרת המבקשת למתן רשות לערער על פסק הדין לענין הזיכוי בשני סעיפי העבירה שמהם זוכתה. לענין שיבוש מהלכי משפט השיגה המדינה לפני על הקשר שראה בית המשפט המחוזי, לטענתה, לקשור בין תוקף הדרישה שהופנתה אל המשיבה להמציא את החומר שבידיה לבין העבירה האמורה. לענין העבירה לפי חוק ניירות ערך, השיגה המדינה לפני על שורה של סייגים שלטענתה נקבעו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, מקום שמדובר בדרישה בעל פה לפי החוק הנ"ל. בגדר בקשה זו לא ראיתי מקום להתייחס לטענות אחרות שהועלו לפני, בהן השיגה המדינה על התערבותו של בית המשפט המחוזי בממצאי המהימנות שנקבעו בבית משפט השלום, שהרי השלב הנוכחי לא נועד לבדיקה חוזרת של העובדות בערכאות הקודמות.

3.ככל שהבקשה מתייחסת לעבירה של שיבוש מהלכי משפט, מוכן אני להניח, כמו שטוענת המבקשת, כי עבירה זו מתגבשת "כאשר אדם המודע לקיומה של חקירה, עושה מעשה שיש בו כדי למנוע או להכשיל אותה חקירה, מתוך מטרה להכשילה או מתוך מודעות בדרגה גבוהה של הסתברות לאפשרות, כי החקירה תשובש או תוכשל כתוצאה ממעשיו". טענת המדינה היא כי כדי לגבש את יסודותיה של העבירה אין מוטל על התביעה הנטל להוכיח כי מוטלת על הנאשם חובה על פי דין לפעול או להימנע מלפעול, אותה הפר. המבקשת לא התעלמה מהעובדה שכך גם אמר בית המשפט בפסק דינו, אולם - כך לפי הטענה - הוא לא ישם דברים אלה בפועל.

כמו שכתבה גב' בן אור, מנהלת המחלקה הפלילית בפרקליטות המדינה, בבקשת הרשות לערער, אף בית המשפט המחוזי לא קשר בין תוקף הדרישה שהופנתה אל המשיבה להמציא את החומר שבידיה לבין העבירה האמורה, ולא ראה ענין זה כאחד מיסודות העבירה. יתירה מזאת, בית המשפט המחוזי קבע (מפי השופטת ברלינר), כי אין בפסק דינו (בעמ' 36): -

"כדי להביא למסקנה, כי עבירת שיבוש מהלכי משפט תלויה בכל מקרה בקיומה של חובה חוקית שאותה הפר הנחקר, ואני רחוקה מקביעה מעין זו כרחוק מזרח למערב. עבירת השיבוש יכולה להעבר, ובפועל נעברת באלף ואחת צורות, שמרביתן אין להן ולא כלום עם הפרת הוראה חוקית. אולם במקרה הנוכחי, כאשר הטענה היא שהשיבוש נעבר בשל ההוראה שלא לנדב אינפורמציה, התשתית העובדתית המינימלית חייבת להיות, כי הנחקר (לענין זה המערערת ועובדיה חד הם), ידעו כי הם מצויים בהליך חקירתי על פי דין".

למקרא פסק הדין, ברור הדבר שענין תוקף הדרישה שהופנתה אל המשיבה, נדון בהקשר לשאלה אם המשיבה היתה מודעת לקיומה של חקירה לפי דין; בענין זה הגיעו שניים משופטי בית המשפט המחוזי למסקנה שמודעות זו מוטלת בספק. בין אם צדקו בכך, על יסוד הראיות שהיו לפניהם ובין אם לאו, המדובר בשאלה של ישום הדין על העובדות, ואין הענין ראוי לבחינה נוספת בערכאה שלישית.

4.ככל שהבקשה מתייחסת לעבירה לפי חוק ניירות ערך, משיגה המדינה על הסייגים שלטענתה נקבעו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי על הצגת דרישה שבעל פה, על ידי הרשות לניירות ערך, כגון הטלת נטל ראיה כבד על התביעה מקום בו נעשתה הדרישה באמצעות שיחת טלפון; אך דברים אלה נאמרו בפסק הדין כשהם קשורים לתיזה הבסיסית עליה עמדה השופטת ברלינר בפסק דינה כי "כאשר מדובר בשיחה בע"פ היא צריכה להיות ברורה, ודאית, הן לדובר והן לנמען" (עמ' 17). כשקבע בית המשפט המחוזי שהדרישות במקרה שלפנינו, לפי הנסיבות הקונקרטיות, אינן עומדות במבחן האמור, הוא קבע כך לאו דווקא משום שהיה מדובר בשיחת טלפון, אלא משום שלהשקפתו לא היו הדרישות ברורות וודאיות דיין. לפיכך איני רואה עילה מספקת לשקול מתן רשות לערער למדינה גם בענין זה.

5.בבקשה לרשות לערער נטען גם שיש בפסק דינו של בית המשפט המחוזי כדי לפגוע במהימנותו ובשמו הטוב של עובד ציבור, שבית המשפט המחוזי ראה להתערב בממצאי המהימנות שנקבעו לגביו בבית משפט השלום; אך לא זו בלבד שענין זה אינו ראוי לשמש כעילה נפרדת למתן רשות לערער בגלגול שלישי (והמבקשת מסכימה לכך), אלא שגם לגוף הענין אין בפסק הדין שום קביעה פוזיטיבית שעובד הציבור בו מדובר לא היה מהימן; נוכח קיומם של שני מזכרים שערך העד (ואשר לא נזכרו בפסק דינו של בית משפט השלום) הגיע בית המשפט "לפחות למסקנה, כי נוצר הספק המיוחל מבחינה של (המשיבה), וכי יש לזכות אותה מהעבירה לפי סעיף 56א(א) לחוק ניירות ערך, כיוון שהדרישה לא הוכחה". קביעה כזו היתה בתחום הפררוגטיבה של בית המשפט המחוזי ואין בה, כשלעצמה, כדי לפגוע במהימנותו ובשמו הטוב של איש.

על יסוד האמור לעיל אני דוחה את הבקשה לרשות לערער, ללא צורך לבקש עליה תשובה.