רע"פ 5370/07 הרצל אסייג נ. מדינת ישראל

1.

בית-משפט השלום בירושלים הרשיע את המבקש, במסגרת הסדר-טיעון, במספר רב של עבירות: ארבע עבירות של הוצאת שיק ללא כיסוי, ארבע עבירות של קבלת דבר במרמה, שש עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, שתי עבירות של ניסיון לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות ועבירה של התעסקות בלתי מוסמכת כרואה-חשבון. מכתב-האישום עולה כי המבקש, יחד עם אחרים, הקים חברות קש ופתח עבורם חשבונות בבנקים. הוא השתמש בפנקסי-השיקים שהונפקו לחברות כדי לרשום שיקים מחברה אחת לרעותה. בצורה זו, הציג המבקש מצג שווא בדבר פעילות עסקית של החברות, והבנקים השונים העניקו להן אשראי. בעקבות הרשעתו, נגזרו למבקש 26 חודשי מאסר ושישה חודשים נוספים על-תנאי. במעמד גזר-הדין התייחס בית-משפט השלום לחומרת העבירות, לתפקיד המרכזי ששימש המבקש בביצוען, לעברו הפלילי וכן לעונשים שנגזרו לו בגין עבירות דומות בהן הורשע בעבר.

2.

בערעור שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי טען כי העונש שהושת עליו נוטה לחומרה. להשקפתו, עונשו חורג מהעונשים שהוטלו על שותפיו, ובית-משפט השלום לא ייחס משקל ראוי לזמן שחלף מאז ביצע את העבירות. עוד נטען, כי "אין להתחשב בעבירות שעבר [ המבקש ] לאחר הגשת כתב-האישום, ובעת שקילת העונש ניתן להביא בחשבון רק עבירות שבוצעו לפני העבירות מושא כתב-האישום" (עמוד 4 לפסק-הדין בבית-המשפט המחוזי). בית-המשפט המחוזי דחה את הערעור וציין כי:

"המערער מרצה עתה עונש מאסר בגין עבירות נוספות שביצע מאותו תחום, ואף תלוי ועומד נגדו כתב-אישום רחב היקף באותו סוג עבירות. עבירות אחרונות אלה נעברו, לכאורה, בתקופה שבה התנהלו נגד המערער ההליכים מושא הערעור בבית-משפט קמא. אנו סבורים, כי בית-משפט קמא היה רשאי להביא נתון זה בחשבון בעת גזירת העונש, במיוחד בשל כך שהמדובר בכתב-אישום שנקבע לגביו כי יש ראיות לכאורה לביסוס האמור בו" (עמוד 5 לפסק-הדין).

3.

כעת עותר המבקש ליתן לו רשות ערעור, ובפיו אותם נימוקים ששימשו אותו בפני בית-המשפט המחוזי. עוד טוען הוא, כי בתי-משפט דלמטה שגה כאשר התייחס לכתב-האישום התלוי ועומד נגדו כאחד השיקולים לעניין העונש.

4.דין הבקשה להידחות. על-פניו נדמה כי שגה בית-המשפט המחוזי בסוברו כי ניתן להתייחס לכתב-אישום תלוי ועומד בשיקולים לעונש, וזאת לאור הוראת סעיף 187 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח חדש], התשמ"ב-1982 הקובע:

"(א) הרשיע בית המשפט את הנאשם, יביא התובע לענין העונש ראיות בדבר הרשעותיו הקודמות של הנאשם ובדבר החלטות בית המשפט ובית דין לענין ביצוע עבירה על ידו, אף בלא הרשעה, ורשאי הוא גם להביא ראיות אחרות לענין זה".

ברם, לאחר שעיינתי בגזר-הדין המנומק של בית-משפט השלום, נחה דעתי כי למבקש לא נגרם עיוות-דין, הואיל וערכאה זו – אשר גזרה את דינו של המבקש – לא התייחסה לכתב-אישום תלוי ועומד בשיקוליה, אלא לגזרי-דין חלוטים בלבד (פסקה 7 לגזר-הדין).

נוכח האמור, ומאחר ושאר השגותיו של המבקש מתייחסות לטענות פרטניות באשר למידת העונש שהושת עליו, לא ראיתי מקום ליתן לו רשות לערער (רע"פ 10231/03 קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(1) 646).

הבקשה נדחית.