פרטי ההליך
ב
בית המשפט
העליון
רע"פ
5374/09
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
פליקס שארץ
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של
בית המשפט
המחוזי
בתל-אביב-יפו מיום 25.11.08 בעפ"א 297/08 שניתן על ידי כבוד השופטים: א'
הלמן, ש' אטרש וא' קולה
בשם המבקש:
עו"ד דן באומן
בשם המשיבה:
עו"ד דותן רוסו
החלטה
המבקש הועמד לדין בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו (פ 5305/07) בגין עבירה של התפרצות לדירה וגניבה, לפי סעיף 406(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.
לפי הנטען בכתב האישום, המבקש התפרץ לדירה בכך שהכניס מגב דרך סורגי החלון ומשך באמצעותו ארנק שהכיל כסף מזומן וכרטיסי אשראי.
ביום 18.7.2007 הרשיע בית משפט השלום (כבוד השופט מ' לנדמן ) את המבקש, על פי הודאתו, בעבירה שיוחסה לו. ביום 4.2.2009 גזר בית המשפט על המבקש עונש של שנים עשר חודשי מאסר בפועל ושישה חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים. במקביל הפעיל בית המשפט עונש של שמונה עשרה חודשי מאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד כנגד המבקש, כשתשעה חודשים מעונש המאסר שנגזר יהיו בחופף למאסר שהופעל ושלושה במצטבר, כך שסך הכל נקבע שהמבקש ירצה עשרים ואחד חודשי מאסר בפועל. כן קבע בית המשפט כי העונש ירוצה בחופף לעונש מאסר של 18 חודשים אותו מרצה המבקש.
על גזר דינו של בית משפט השלום ערערה המשיבה לבית המשפט המחוזי תל-אביב-יפו (ע"פ 7272/09).
בית המשפט
המחוזי (כבוד השופטים ז' המר , ע' פוגלמן ו- ת' שפירא ) קיבל ביום 18.5.2209 את הערעור, בקבעו כי בנסיבות הענין סטה בית משפט השלום סטייה מהותית מרמת הענישה הראויה. לפיכך קבע בית המשפט כי המאסר בפועל ירוצה כששישה חודשים ממנו בחופף למאסר שהופעל ושישה במצטבר, כך שסך הכול ירצה המבקש עשרים וארבעה חודשי מאסר בפועל, וזאת במצטבר לעונש המאסר אותו הוא מרצה.
מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, אשר בגדרה טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי משהחמיר בעונשו. לטענתו, תוצאת גזר דינו של בית משפט השלום מוסיפה בפועל רק שלושה חודשים למאסרו, בעוד שגזר דינו של בית המשפט המחוזי משמעותו שיתווספו למאסרו עשרים וארבעה חודשים. במסגרת בקשתו מבקש המבקש כי ייערך בעניינו תסקיר נוסף מטעם שירות המבחן, אולם בנסיבות הענין איני מוצא מקום להיענות לבקשה.
מנגד טוענת המשיבה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות, בפרט לאור היותה מכוונת כנגד חומרת העונש בלבד.
דין בקשת רשות הערעור להידחות.
הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי (ראו 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)(להלן: חניון חיפה )). בענייננו, בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה .
יתרה מכן, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש. מסיבות אלו בלבד, דין הבקשה להידחות.
מעבר לדרוש יוער, כי אף לגופו של ענין, דין הבקשה להדחות. כפי שמציין המבקש, בגין העבירה בו הורשע הטיל עליו בית המשפט השלום עונש שמשמעותו בפועל הינה תוספת של שלושה חודשים בלבד לתקופת מאסרו מאחורי סורג ובריח. עונש זה חורג בצורה משמעותית ביותר מרף הענישה הראוי בנסיבות הענין, וצדק בית המשפט המחוזי משהתערב בעונש זה. אין להתעלם מכך שמ דובר במי שדחה את הניסיון לאפשר לו להשתקם ושב וביצע עבירה בשעה שהיה נתון בצו פיקוח ועמד כנגדו מאסר מותנה. אף במהלך ההליכים דנן דחה המבקש שוב ושוב את הניסיונות לשלבו במסגרות טיפוליות לגמילה מסמים. בנסיבות אלו, העונש שנגזר עליו לבסוף, המורכב אף הוא רובו ככולו מהפעלתו של עונש המאסר המותנה, אינו חורג לחומרה ואין כל מקום להתערב בו.
אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.
ניתנה היום, י"ז באלול התשס"ט
(6.9.2009).
ש ו פ ט