החלטה3 עמודיםנכלל בחיפוש

רע"פ 5396/08 דוד יהודה מלכה נ. מדינת ישראל

ניתן ביום

בקצרה

סדר דין פלילי · הפעלת מאסרים מותנים במצטבר ומדיניות הענישה בערעור שניבקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון על פסק דין של בית המשפט המחוזי שדחה ערעור על גזר דין

לא ידוע אם התקציר מבוסס על המסמך המלא. לפני שמסתמכים עליו, קראו את המקור.

בקשת רשות ערעור שנייה על גזר דין בעבירות התפרצות וגניבה נדחתה. בית המשפט קבע כי טענות לחומרת העונש אינן מצדיקות רשות ערעור אלא בסטייה ניכרת ממדיניות הענישה. נקבע כי הפעלת המאסרים המותנים במצטבר הולמת את עברו הפלילי של המבקש.

העובדות

המבקש הורשע בהתפרצות לדירת מגורים ובגניבה, ונגזרו עליו 15 חודשי מאסר בפועל והופעלו נגדו מאסרים מותנים במצטבר. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור. המבקש טען למצב בריאותי קשה ועתר להקלה בעונשו.

השאלות המשפטיות

  1. 1.האם יש להעניק רשות ערעור שנייה כאשר הטענה נוגעת לחומרת העונש בלבד?
  2. 2.האם יש להקל בעונש בשל מצב בריאותי, באופן שהמאסרים המותנים ירוצו בחופף ולא במצטבר?

הלכות

  1. 1

    אין מעניקים רשות ערעור שנייה אלא אם עולה טענה בעלת חשיבות כללית, משפטית או ציבורית, החורגת מהעניין הפרטי

    ״הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין״
    לציטוט במסמך ←
  2. 2

    טענות לחומרת העונש כשלעצמן אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה

    ״הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה״
    לציטוט במסמך ←

מילות מפתח

  • רשות ערעור
  • ערעור שני
  • חשיבות כללית
  • סטייה ניכרת ממדיניות הענישה
  • מאסר על תנאי
  • התפרצות
  • גניבה

התקציר, ההלכות והסיווג נוצרו אוטומטית. לכל הלכה מצורף ציטוט מהמסמך. יש לבדוק את הדברים מול המקור באתר בית המשפט, שהוא הנוסח המחייב.

הטקסט המלא

פרטי ההליך

בבית המשפט העליון

רע"פ

5396/08

בפני:

כבוד השופט ס' ג'ובראן

המבקש:

דוד יהודה מלכה

נ ג ד

המשיבה:

מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית

המשפט המחוזי בירושלים מיום 15.5.08 בע"פ 2009/08 שניתן על-ידי כבוד השופטים:

י' עדיאל, מ' מזרחי ונ' סולברג

החלטה

המבקש הועמד לדין בבית משפט השלום בירושלים (פ 2932/07) בגין עבירה של התפרצות למקום המשמש למגורי אדם בכוונה לבצע גניבה, לפי סעיף 406(ב) לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן: חוק העונשין ) ועבירה של גניבה, לפי סעיף 384 לחוק העונשין.

על פי המתואר בכתב האישום, ביום 25.5.2007, בין השעות 01:00 ו-06:00, התפרץ המבקש לדירת מגורים בבית שמש באמצעות פתיחת חלון הזזה של מרפסת הדירה וגנב מהדירה כרטיס אשראי שהיה בתוך תיק בסלון הדירה, כרטיסי רכבת חודשיים וכן 70 ש"ח במזומן.

ביום 17.10.2007 הרשיע בית משפט השלום (כבוד השופט ח' לי-רון ) את המבקש בעבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום.

ביום 31.12.2007 גזר בית המשפט על המבקש 15 חודשי מאסר בפועל ו-4 חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים, והתנאי הוא שלא יעבור עבירה של התפרצות או גניבה ויורשע בה בדין. כמו כן, הופעלו נגד המבקש עונשי מאסר מותנים של 18 חודשים ו-9 חודשים שהיו תלויים ועומדים נגדו בגין הרשעות קודמות, וזאת במצטבר, בינם לבין עצמם ובינם לבין העונש שהוטל עליו בתיק נשוא בקשה זו. בית המשפט בחר להקל עם המבקש לאור מצבו הבריאותי ונסיבותיו האישיות, אולם לא נעלמו מעיניו חומרת המעשים ועברו הפלילי של המבקש.

על גזר דינו של בית משפט השלום ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בירושלים (ע"פ 2009/08). הערעור הופנה בעיקרו כנגד הפעלת המאסרים על תנאי באופן מצטבר.

בית המשפט המחוזי (כבוד השופטים י' עדיאל , מ' מזרחי ו נ' סולברג ) דחה את הערעור בקובעו כי העונש שנגזר על המבקש בעבירה נשוא בקשה זו אינו חמור כלל ועיקר, וכי קביעתו של בית משפט השלום שהמאסרים המותנים ירוצו בחופף ראויה היא לאור עברו הפלילי המכביד של המבקש ותקופות המאסר הרבות שריצה בעבר.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בה עותר המבקש

בשנית להקלה בעונשו לאור מצבו הבריאותי הקשה, שכן הוא חולה במחלת לב, על ידי כך שהמאסרים המותנים ירוצו בחופף לעונש שנגזר עליו בתיק נשוא בקשה זו ולא במצטבר, כפי שקבע בית משפט השלום.

דין בקשת רשות הערעור להידחות, וזאת אף מבלי לבקש את תגובת המשיבה.

הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)(להלן: חניון חיפה )). בענייננו, בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה .

זאת ועוד, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש. מסיבות אלו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לדרוש יוער, כי אף לגופו של עניין, דין הבקשה להדחות. המבקש הורשע בעבירות חמורות מאוד. העונש שהוטל עליו הינו עונש הולם המתחשב במכלול השיקולים הרלוונטיים למקרה דנן, לרבות חומרת העבירות שביצע, עברו הפלילי המכביד

ותקופות המאסר הרבות שריצה בעבר. עיון בפסק דינה של ערכאת הערעור מלמד שזו נימקה את מסקנותיה כדבעי, ועל כן אין מקום להתערב בהן.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית בזאת.

ניתנה היום, כ"א בתמוז התשס"ח (24.7.2008).

ש ו פ ט

המסמך מוצג כפי שבית המשפט פרסם אותו; אין באמור ייעוץ משפטי. בקשת הסרה · דיווח על טעות

ציטוטים

מצטט (3 תיקים)

הלכות

  1. 1אין מעניקים רשות ערעור שנייה אלא אם עולה טענה בעלת חשיבות כללית, משפטית או ציבורית, החורגת מהעניין הפרטי
  2. 2טענות לחומרת העונש כשלעצמן אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה