רע"פ 5401/08 שהרם פרהמנדפר נ. מדינת ישראל

1.

לאחר שמיעתן של ראיות הצדדים, הרשיע בית-משפט השלום בתל-אביב את המבקש בעבירה של תקיפת עובד ציבור, וזיכה אותו, מחמת הספק, מעבירות נוספות שיוחסו לו. נטען, כי המבקש תקף עובדי ציבור שהגיעו לעסקו של אביו במטרה לבצע עיקול מטלטלין. על כך נדון המבקש לששה חודשי מאסר, שמונה חודשים מאסר על-תנאי, קנס בסך 10,000 ש"ח, והוא חויב בפיצוי של 5,000 ש"ח. בגזירת העונש נתן בית-משפט השלום את דעתו לעובדה כי המבקש הנו אדם מבוגר, שבמרבית חייו ניהל אורח חיים נורמטיבי. מנגד, ניצבה העובדה כי המבקש הורשע בעבר בעבירה זהה. בית-המשפט קבע כי המבקש ישא בעונש המאסר שלא בדרך של עבודות שירות.

2.

בערעור שהוגש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב וכוון נגד גזר-הדין, טען בא-כוח המבקש, כי נוכח הזמן הרב שחלף מיום האירוע (כארבע שנים וחצי), ועקב נסיבותיו האישיות של שולחו, לא היה מקום להורות על כליאתו. בית-המשפט קמא נעתר לערעור באופן חלקי, במובן זה שאת תקופת המאסר בה ישא המבקש העמיד על ארבעה חודשים.

3.

כעת עותר המבקש ליתן לו רשות לערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. בבקשתו הוא טוען כי בית-המשפט קמא קבע, באופן גורף, שהרשעה שנייה בגין תקיפת עובד ציבור מחייבת מאסר בפועל, מבלי לקבוע קביעה אינדיבידואלית לתיק זה בלבד. עוד נטען, כי בשל העובדה שהחוק אינו מחייב השתת מאסר בפועל בגין הרשעה בעבירה זו, יש לפסיקת בית-המשפט קמא משמעות חקיקתית, ומשכך אינה יכולה לעמוד.

4.

דין הבקשה להידחות. הפכתי בפסק-דינו של בית-המשפט קמא, ולא מצאתי בו אמירה גורפת מסוג זו אליה כיוון המבקש, בהתייחסו לציטוט הבא:

"אינטרס הציבור אינו מאפשר ויתור על רכיב המאסר. מדובר בעבירה שנייה של תקיפת עובד ציבור, הפעם באמצעות כלי רכב. עובדי ציבור זכאים להגנה בעת מילוי תפקידם, ולא בכדי החמיר המחוקק בעונש של עבירה זו" (עמ' 2 לפסק-הדין).

התייחסותו של בית-המשפט קמא היתה פרטנית לעניינו של המבקש, והפנייתו לחוק ולרציונאל שבבסיס ההחמרה בענישה, נכונים וראויים הם. הנה כי כן, על-אף הניסיון לייחס לבקשה חזות של סוגיה עקרונית, היא אינה אלא הזמנה של בית-משפט זה לדון בעונשו של המבקש בשלישית. והרי ההלכה הנוהגת היא כי חומרת העונש כשלעצמה אינה מהווה עילה לקיומו של ערעור נוסף, למעט מקרים חריגים (רע"פ 10231/03 קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(1), 646 (2003)). לא מצאתי כי עניינו של המבקש נמנה על אותם חריגים, ומכאן החלטתי לדחות את הבקשה, וממילא גם את הבקשה לדחיית ביצועו של העונש.