רע"פ 5428/08 גרשון מילצ'ין נ. מדינת ישראל

1.

בית-המשפט לתעבורה בתל-אביב הרשיע את המבקש בעבירה של אי ציות לרמזור אדום. בעקבות הרשעתו, נדון המבקש לשלושה חודשי פסילה על-תנאי וקנס בסך 1,000 ש"ח. ההרשעה התבססה על עדותו היחידה של שוטר, בעוד שטענת המבקש לפיה לא יכול היה השוטר להבחין בו בעת ביצוע העבירה, נדחתה. ערעור שהגיש המבקש לבית-המשפט המחוזי מרכז, נדחה, משלא נמצאה עילה להתערבות בממצאיה של הערכאה הדיונית.

2.

המבקש עותר ליתן לו רשות לערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. הוא סבור כי ראוי לדון במה שהוגדר כ"נוהג הבלתי מאוזן של בתי המשפט לתעבורה, להעדיף את עדות השוטר על פני עדות הנאשם". להשקפת בא-כוח המבקש, "נוהג זה לבד מהיותו בלתי ראוי, ובלתי מאוזן, פוגע קשות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו". בא-כוח העותר הוסיף והלין על כך שדברים אשר נרשמו בדו"ח העבירה, כביכול, מפיו של שולחו, שימשו את הערכאה הדיונית כ"ראשית הודיה", אף שגרסתו של המבקש לעניין זה שונה.

3.

לא מצאתי מקום או עילה להיעתר לבקשה. ההלכה בדבר אי התערבות ערכאת הערעור בממצאי עובדה ומהימנות אשר נקבעו בערכאה הדיונית ושימשו בסיס להכרעתה,

הינה הלכה מושרשת בשיטת המשפט הנוהגת בישראל, והטעמים לה הובהרו בשורה ארוכה של פסקי-דין (ראו ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל פ"ד לז(1) 225, 233 (1983); ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל פ"ד נד(4) 632, 640 (2000); ע"פ 6411/98 מנבר נ' מדינת ישראל פ"ד נה(2) 150, 165 (2000)) . מהלכה זו אין מקום לשנות נוכח יתרונה של הערכאה הדיונית שמקורו בהתרשמות ישירה ובלתי אמצעי מהעדים המופיעים בפניה. עם זאת, גם הכרעת דין מסוג זה אינה חסינה מפני ביקורת, וגם לכך ניתן ביטוי בפסיקה. באשר לעניינו של המבקש – כל שאוכל לומר הוא, כי לאחר שעיינתי בהכרעת דינו המפורטת והמנומקת של בית המשפט לתעבורה, שוכנעתי כי התוצאה אליה הגיע היתה בלתי נמנעת.

הבקשה נדחית.