רע"פ 5467/10 גלעד מזרחי נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (ע"פ 27335-03-10, כבוד השופטים א' אפעל-גבאי , ר' כרמל ו- י' מרזל ) מיום 13.6.2010 בו נדחה ברוב דעות ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (ת"פ 5469/08, כבוד השופט י' מילנוב ).

כנגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית, לפי סעיף 380 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק ) וכן עבירה של שיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק. כתב האישום כולל שני אישומים ומתייחס לתקופה בה שירת המבקש כשוטר במחוז ירושלים בתפקיד של מפקד מחלקה ביס"מ. לפי המתואר באישום הראשון, ביום 17.6.2007 צוותו של המבקש קיבל הוראה לאתר חשודים שיידו אבנים מגג של בניין בירושלים אל עבר שוטרים שטיפלו בהפרות סדר בהקשר לקיומו של מצעד הגאווה בירושלים. בגג שהו באותה עת כעשרה אנשים וביניהם המתלונן אשר צילם את האירועים במצלמת וידאו. המבקש הורה למתלונן למסור לו את מצלמת הוידאו. המתלונן שאל את המבקש מכוח איזו סמכות הוא דורש ממנו למסור את המצלמה ובתגובה חטף המבקש את המצלמה מהמתלונן, השכיב אותו על הרצפה והחל לבעוט בו ולהכותו באגרופיו בכל חלקי גופו. לפי המתואר באישום השני, המבקש כתב בדו"ח פעולה בהקשר לאירוע שתואר לעיל, כי "במהלך סריקה הבחנתי במצלמת וידאו מונחת על הרצפה..." וזאת במטרה לכסות על מעשיו. המבקש חזר על גרסה זו כאשר נחקר במחלקה לחקירות שוטרים.

ביום 17.6.2009 הרשיע בית משפט השלום את המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום וביום 4.2.2010 גזר עליו עונש של 12 חודשי מאסר בפועל; שישה חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים והתנאי שלא יעבור אחת מהעבירות בהן הורשע בתיק זה; וכן פיצוי המתלונן בסך של 10,000 ש"ח. בהכרעת דינו קבע בית משפט השלום כי השאלה העובדתית המצויה במחלוקת היא שאלת זיהויו של המבקש כשוטר שהכה את המתלונן וחטף ממנו את המצלמה בכוח. לאחר שבחן את הראיות והעדויות שהוצגו בפניו קבע בית המשפט כי גרסתה של המשיבה מקובלת עליו וזאת מעבר לכל ספק סביר וכי אין ממש בסתירות שלטענת המבקש קיימות בין גרסתו של עד התביעה שלומי רביבו (להלן: רביבו ) לבין גרסתו של המתלונן. עוד קבע בית המשפט כי אמנם הכרעתו מבוססת על ראיות נסיבתיות אך אין בכך פסול כיוון שניתן להוכיח את זהותו של הנאשם באמצעות ראיות נסיבתיות. בגזר דינו התייחס בית המשפט לנסיבות ביצוע העבירות, לנסיבותיו האישיות של המבקש, לנזק שכבר נגרם לו וכן לחומרת העבירות שביצע. לאחר ששקל את כל השיקולים הרלבנטיים קבע בית המשפט כי נסיבות המקרה מחייבות ענישה משמעותית ומרתיעה.

על פסק דינו של בית משפט השלום הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים. בית המשפט דחה את הערעור ברוב דעות כנגד דעתו החולקת של השופט ר' כרמל . בית המשפט, בדעת הרוב, קבע כי לא מצא מקום להתערב בהכרעת הדין המפורטת והמנומקת של בית משפט השלום. בית המשפט דחה את טענתו של המבקש לפיה המתלונן הוכה על ידי שוטר אחר וקבע כי היא אינה נתמכת בחומר הראיות. בית המשפט דחה גם את טענתו של המבקש לפיה עדותו של רביבו אינה מתיישבת עם עדותו של המתלונן והיא מתייחסת לאירוע אחר שבו נטל המבקש חלק. לבסוף, קבע בית המשפט כי אין מקום להתערב בסוג הענישה שהוטל על המבקש – מאסר בפועל, אך מצא מקום להקל עליו ולהפחית את תקופת המאסר בפועל לתקופה של שבעה חודשים. שופט המיעוט קבע כי המבקש הביא ראיות אשר יש בהן בכדי להצביע על הסבר אחר לאירועים שהתרחשו, הסבר אשר מעלה ספק סביר לגבי אשמתו.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי, בגדרה טוען המבקש כי יש לקבל את בקשתו על סמך שיקולי צדק ובראשם העובדה שפסק הדין של בית המשפט המחוזי התקבל ברוב דעות ובניגוד לעמדת שופט המיעוט. לטענתו יש לאמץ את דעת המיעוט לפיה המבקש העלה ספק סביר בדבר אשמתו. עוד טוען המבקש כי גם המלצותיה של ועדה שמונתה על ידי שר המשפטים לבחינת הסוגיה של הרשעה בדעת רוב וערעור על זיכוי במשפט פלילי (להלן: ועדת אנקר ) תומכות במתן רשות ערעור במקרה זה. לגופו של ענין טוען המבקש כי הערכאות הקודמות שגו בכך שקבעו כי הוא זה שתקף את המתלונן וחוזר על גרסתו לפיה המתלונן הותקף על ידי שוטר אחר.

לגבי העונש שהוטל עליו, טוען המבקש כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שקבע כי לא ניתן להתערב בסוג הענישה הראויה ובכך שקבע כי אינטרס הציבור מחייב עונש של מאסר בפועל. לטענת המבקש יש לתת משקל משמעותי יותר לנסיבותיו האישיות ולהעדיף בעניינו את שיקולי השיקום על פני שיקולי ההרתעה. עוד טוען המבקש כי במקרים דומים העדיף בית המשפט להימנע מהרשעה או להטיל עונש מאסר שירוצה בדרך של עבודות שירות או שירות לתועלת הציבור.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת המשיבה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

בקשה זו אינה מעוררת כל סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות, והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון נוסף בסוגיה בפני ערכאה שלישית. העובדה כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן בדעת רוב אינה מהווה, כשלעצמה, סיבה לתת רשות ערעור בפני ערכאה שלישית.

אף לגופו של ענין, דין הבקשה להדחות. ראשית, המלצותיה של ועדת אנקר כשמן כן הן, המלצות בלבד ובטרם התקבלו על ידי המחוקק לא ניתן להסתמך עליהן כמקור מחייב. יתרה מכך, ספק אם יש בהמלצות הועדה בכדי לסייע למבקש במקרה זה. בהמלצות הועדה נכתב כי: "המלצת הועדה מתייחסת הן למקרה של ערעור על הרשעה בדעת רוב של בית המשפט המחוזי היושב כערכאה ראשונה, והן למקרה של ערעור על הרשעה של בית המשפט המחוזי היושב כערכאה שניה, בסיטואציה שבה בית המשפט השלום זיכה את הנאשם ובית המשפט המחוזי הפך את ההחלטה והרשיעו ברוב דעות " [ההדגשה הוספה – ס.ג'.]. במקרה שלפניי בית משפט השלום הרשיע את המבקש ולא זיכה אותו ובית המשפט המחוזי אישר את ההרשעה ברוב דעות ולכן ספק אם המלצות הועדה חלות בענייננו. שנית, והעיקר, טענותיו של המבקש בנוגע לזיהויו כמי שתקף את המתלונן נטענו בפני שתי ערכאות ונדחו ולא מצאתי מקום להתערב במסקנות העובדתיות של בית משפט השלום בהקשר זה. כמו כן, איני סבור כי נסיבות מקרה זה הינן נסיבות חריגות אשר מצדיקות מתן רשות ערעור משיקולי צדק.

טענותיו של המבקש בנוגע לעונש שהוטל עליו, אף הן דינן להדחות. כידוע, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). מקרה זה אינו מקרה חריג המצדיק סטייה מהלכה מושרשת זו. בית המשפט המחוזי התייחס לנסיבותיו האישיות של המבקש ובכללן לשירותו במשטרה אשר זכה להערכה רבה אך קבע כי לא מצא לנכון להתערב בסוג הענישה שהוטל על המבקש אלא רק במשך תקופת המאסר וזאת לאור האינטרס הציבורי המצדיק ענישה מרתיעה בעבירות מסוג זה. לא מצאתי מקום להתערב במסקנה זו. המבקש טוען, בין היתר, כי יש להתחשב בכך שהאירוע נשוא כתב האישום התרחש במהלכן של הפגנות ענק שערכו החרדים כנגד קיומו המתוכנן של מצעד הגאווה בירושלים וכי מדי יום במשך שבועות אירעו התפרעויות אשר כללו מעשי אלימות כנגד שוטרים. בהקשר זה כתבתי אך לאחרונה כי " השמירה על שלטון החוק עומדת במבחן דווקא בזמנים קשים" (ע"פ 9878/09 מדינת ישראל נ' מוסא (טרם פורסם, 20.9.2010). בהתאם, היה מצופה מהמבקש שיכבד את תפקידו ואת האמון שניתן בו ולא יפר את החוק גם בשעות קשות.

סוף דבר הבקשה נדחית.

החלטתי מיום 20.7.2010 בנוגע לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהוטל על המבקש – מבוטלת בזאת.

המבקש יתייצב ביום 4.11.2010 בשעה 10:00 בבית המעצר במגרש הרוסים בירושלים לשם תחילת ריצוי עונשו.